תע'ס חלק ג מהו ענין הנפש והמנוחה וסוד התנועה המתחדשת ע"י הרחת בשמים במוצ'ש 11.6.26
מקור זה מבוסס על שיעור של הרב מיכאל מאור, המנתח מושגים קבליים מכתבי בעל הסולם העוסקים במהות הנפש, הרשימו וסוד התנועה הרוחנית. הטקסט מסביר כי הנפש מייצגת את כוח התנועה והחיות, ומתאר את הקשר המבני בין גוף ונפש המקביל ליחס שבין אותיות לתגים ובין ספירות המלכות והבינה. המחבר מדגיש את הייחודיות של חוש הריח כחוש היחיד שלא נפגם בחטא אדם הראשון, ולכן הוא משמש כאמצעי לתיקון במוצאי שבת. באמצעות בשמים, האדם מחזיר לעצמו את כוח התנועה והעבודה שהושבתו בזמן המנוחה בשבת. ההסבר מציע זווית מקורית לפיה המונח "וינפש" רומז לאובדן זמני של כוח התנועה לצורך התחדשות רוחנית. לבסוף, המקור קושר בין תכונות ההשפעה והחפץ בחסד לבין שורש נשמת ישראל והשתלשלות העולמות.
- כיצד מוסבר הקשר המיוחד בין חוש הריח לתיקון הנפש?
- מהי המשמעות המפתיעה של המונח 'וינפש' בשבת לפי המקורות?
- הסבר לי את היחס בין הגוף לנפש כפי שמוצג בטקסט.
יום חמישי, 11 ביוני
כיצד חוש הריח קשור לתיקון האדם ולתנועה במוצאי שבת?
על פי המקורות, חוש הריח במוצאי שבת נועד להחזיר לאדם את "כוח התנועה" שאבד לו במהלך השבת, ולעשות זאת מתוך מקום של קדושה ושל תיקון תכונת ההשפעה.
כדי להבין את הקשר, יש להבין תחילה את המושג "נפש". המילה "נפש" מוסברת כ"נף אש" – בדומה לאש המניפה ומייצרת תנועה (כמו חימום מים), הנפש היא המקור לתנועה, לחימום ולחיים בעולם, והיא המניעה את האדם לפעול ולעבוד בימי החול. בשבת, האדם מגיע למצב של מנוחה ושלמות שבו אין צורך במלאכה. על כן, הפסוק "שבת וינפש" מתפרש על ידי בעל הסולם כ"ויאבד נפש" – כלומר, בשבת אנו מאבדים במכוון את כוח התנועה והעבודה של ימי החול.
במוצאי שבת עולה הצורך להשיב לאדם את כוח התנועה הזה לקראת השבוע החדש. הסיבה לכך שפעולה זו נעשית דווקא דרך חוש הריח קשורה לתיקון חטאו של אדם הראשון:
- החוש היחיד שלא נפגם: בעקבות חטא עץ הדעת, כל החושים של האדם (ראייה, שמיעה, טעם ומשוש) נפגעו משום שהתערב בהם ה"רצון לקבל" לעצמו, שהוא שורש החטא. לעומת זאת, חוש הריח הוא החוש היחיד שנשאר טהור ולא נפגם בחטא.
- תכונת ההשפעה: חוש הריח פועל פיזית בתנועה של "ממטה למעלה". ברוחניות, הכיוון של מטה למעלה מסמל את ה"רצון להשפיע" (לתת), בניגוד לכיוון של מעלה למטה המסמל את ה"רצון לקבל".
מכיוון שחוש הריח נותר נקי מהרצון לקבל, הוא מהווה את הנקודה הטהורה שממנה ניתן להתחיל את העבודה הרוחנית של השבוע החדש.
השלמת התיקון נעשית דרך סוג הבשמים שאנו מריחים. המנהג המובחר הוא להריח הדסים, אשר עליהם משולשים, ובכך הם מרמזים על "תיקון ג' קווים" (ימין, שמאל והקו האמצעי המחבר ביניהם).
כאשר אדם מריח בשמים במוצאי שבת, הוא מכניס "רוח חדש" ומשיב לעצמו את הנפש ואת כוח התנועה שאבדו לו בשבת. אולם, בזכות חוש הריח (המסמל השפעה) וההדסים (המסמלים את ג' הקווים), כוח התנועה שמתחדש בו הוא כוח מתוקן. פעולה זו מנחה את עבודתו של האדם לכל השבוע: לקחת את כל הניגודים בעולם, לתקן אותם בקו האמצעי, ולכוון את כל פעולותיו לתנועה של "ממטה למעלה" – מתוך רצון להשפיע.
מה הקשר בין המושגים נפש, גוף ותגי האותיות בקבלה?
על פי המקורות, בקבלה קיים קשר הדוק ומקביל בין מערכת היחסים של נפש וגוף לבין מערכת היחסים של תגי האותיות ("תגין") והאותיות עצמן. קשר זה מוסבר דרך כמה רבדים מרכזיים:
- התגים כנפש והאותיות כגוף: כשם שהנפש נמצאת מעל הגוף ומחייה אותו, כך התגים נמצאים מעל האותיות ומפיחים בהן חיים. הגוף (המקביל לאותיות) מהווה את המדרגה הנמוכה ביותר, שבה יכולה להיות אחיזה ל"קליפות" (כוחות שליליים) אם הגוף נותר ללא החיות הפנימית. לכן, התגים/הנפש הם אלו ששומרים ומחיים אותו.
- שותפות בלתי נפרדת: המקורות מדגישים כי הנפש והגוף, בדומה לתגים ולאותיות, הם בבחינת "שותפים". אין מציאות לגוף ללא נפש, כשם שאין מציאות לנפש ללא גוף. מדובר בשילוב הכרחי של חיבור בין שני ניגודים כדי לייצר חיים.
- השורש הרוחני (חלוקת ה"בינה"): הקשר מקבל עומק נוסף בהבנת המקור הרוחני של כל אחד מהחלקים:
- הנפש והתגים נובעים ממקור רוחני גבוה הנקרא ג"ר דאמא (שלוש הספירות העליונות של הבינה), שהוא אזור המאופיין בתכונת השפעה טהורה של "חפץ חסד".
- הגוף והאותיות נובעים ממקור נמוך יותר הנקרא ז"ת דאמא (שבע הספירות התחתונות של הבינה), שזהו המקום המקביל ל"רחם" שבו מתעצבים החומר, הגוף הפיזי והכלים.
- הקבלה ליצירת האדם מטיפות אב ואם: כדי להמחיש זאת, מובאת הקבלה לתהליך יצירת הוולד. החומר של הגוף (והאותיות) מקביל ל"טיפת הלובן" שמגיעה מהאב. לעומת זאת, הנפש והתגים מקבילים ל"טיפת האודם" שמגיעה מהאם. המילה "אודם" מקושרת לביטוי "אדמה לעליון" – המסמל רצון טהור להשפיע ולהידמות לבורא, וזוהי המהות הפנימית של נפש הקדושה הניתנת לאדם.
לסיכום, התגים על האותיות בקבלה אינם רק עיטור גרפי, אלא הם הייצוג של הנפש והכוח הרוחני העליון (הרצון להשפיע) המעניק חיים לחומר (הרצון לקבל). שניהם יחד משמשים כשותפים ליצירת מבנה שלם ומתוקן.
הסבר את הפרשנות הייחודית למושג 'וינפש' כאיבוד כוח התנועה.
הפרשנות הייחודית של בעל הסולם למושג "וינפש" הופכת את ההבנה המקובלת על פיה, ומסבירה כי משמעות המילה איננה קבלה של כוח חדש, אלא דווקא איבוד כוח התנועה.
כדי להבין פרשנות זו, יש להגדיר תחילה מהי "נפש". המקורות מסבירים כי המילה נפש נגזרת מ"נף אש" – כמו אש המניפה, מחממת ומייצרת תנועה (בדומה לאש הגורמת למים לבעבע). הנפש היא כוח החיים וכוח התנועה המניע את האדם לפעול, לעבוד ולבצע את כל המלאכות במהלך ששת ימי השבוע. ללא הנפש, האדם היה נותר פסיבי לחלוטין וללא יכולת לפעול בעולם.
כאשר מגיע יום השבת והתורה מתארת את מצב המנוחה במילים "שבת וינפש", הפרשנות (הנשענת על דברי חז"ל) מחלקת את המילה לשתיים: "וי נפש" – שמשמעותו "אוי, אבדה הנפש".
הרעיון מאחורי איבוד הנפש בשבת נובע מהמהות של יום המנוחה:
- ביטול הצורך בתנועה ועבודה: לאחר ששת ימי המעשה, שבהם האדם השתדל ופעל, השבת מסמלת מצב של גמר ושלמות. מכיוון שאין יותר צורך בעשיית ל"ט מלאכות, אותו "כוח תנועה" של ימי החול (הנפש) למעשה מתבטל ונאבד משום שאין בו יותר צורך.
- הקשר למושג "נופש": המקורות מקשרים תפיסה זו למילה המודרנית "נופש". כאשר אדם הולך לנופש, הוא למעשה "מאבד את הנפש" במובן של ביטול האקטיביות – הוא יושב במנוחה, מבקש שיגישו לו ושיעשו עבורו, ואינו עושה שום תנועה יזומה מצידו.
לסיכום, הפרשנות ל"וינפש" קובעת כי בשבת האדם נכנס למצב כה שלם של השתקת העשייה, עד כי כוח התנועה שהניע אותו במשך השבוע מתבטל לחלוטין ונעלם – וזהו סוד השביתה והמנוחה.
כיצד חוש הריח קשור לתיקון האדם ולתנועה במוצאי שבת?
כפי שהזכרנו בתחילת שיחתנו, חוש הריח משמש כאמצעי להשבת "כוח התנועה" שאבד לאדם במהלך השבת, והוא מאפשר לעשות זאת בצורה רוחנית ומתוקנת לקראת עבודת השבוע החדש. הקשר מתבסס על הנקודות הבאות:
- החוש היחיד שלא נפגם בחטא: בעקבות חטא עץ הדעת של אדם הראשון, החושים הקשורים לראייה, שמיעה, טעם ומשוש נפגעו משום שהתערב בהם ה"רצון לקבל" לעצמו. לעומת זאת, חוש הריח הוא החוש היחיד שנותר טהור ונקי מהחטא, ולכן אפשר להתחיל דרכו את העבודה הרוחנית בקדושה.
- תכונת ההשפעה: פעולת ההרחה מתבצעת בכיוון של "ממטה למעלה", אשר ברוחניות מסמל באופן טהור את הרצון להשפיע (להבדיל מהכיוון של "ממעלה למטה" המסמל רצון לקבל). מכיוון שבתחילת השבוע אנו צריכים לתקן ולבנות את תכונת ההשפעה שלנו, המצווה הראשונה במוצאי שבת היא להריח בשמים.
- השבת כוח התנועה: במהלך השבת האדם הגיע לשלמות, ולכן איבד את כוח התנועה של ימי החול (בסוד הביטוי "וינפש" שמשמעותו איבוד כוח התנועה והנפש). במוצאי שבת, האדם זקוק ל"רוח חדש" כדי להתחיל את ששת ימי המעשה. הבשמים שמכניסים ריח טהור לתוך האף הם אלו שמשיבים לאדם את הנפש ומעניקים לו מחדש את כוח התנועה והעבודה.
- תיקון ג' קווים: נהוג במוצאי שבת להריח ענפי הדסים משולשים, שכן הם מרמזים על תיקון רוחני באמצעות "שלושה קווים". פעולה זו מגדירה את יעד העבודה של האדם לכל השבוע: לקחת את הניגודים בעולם (ימין ושמאל) ולחבר אותם דרך קו אמצעי מתוקן, כאשר כלל הפעולות מכוונות להשפעה ממטה למעלה.
באמצעות חוש הריח שלא פגם בו הרצון לקבל, האדם זוכה מחדש בכוח התנועה במוצאי שבת, הפעם ככוח מתוקן המכין אותו כיאות לשבוע החדש.
כיצד תיקון ג' הקווים בהדסים משפיע על העבודה בשבוע החדש?
על פי המקורות, השימוש בהדסים במוצאי שבת נועד להגדיר ולהנחות את אופי העבודה הרוחנית של האדם במהלך השבוע החדש.
ההדס, ובמיוחד "הדס משולש" (כפי שיש בלולב), מסמל בקבלה את "תיקון ג' הקווים". תיקון זה משפיע על העבודה בשבוע החדש בדרכים הבאות:
- חיבור הניגודים דרך הקו האמצעי: הרחת ההדסים במוצאי שבת מגדירה לאדם שעבודתו לכל מהלך השבוע היא לקחת כל דבר בעולם ולתקן אותו ב"ג' קווים". כלומר, עליו לקחת את הכוחות המנוגדים במציאות – המיוצגים על ידי קו ימין וקו שמאל – ולחבר ביניהם בצורה מאוזנת על ידי "הקו האמצעי".
- הכוונת העבודה להשפעה: מכיוון שפעולת הרחת ההדסים נעשית פיזית בתנועה של "ממטה למעלה", היא מסמלת את הרצון להשפיע. המשמעות היא שכל פעולותיו של האדם וחיבור הניגודים שהוא מבצע בשבוע החדש, צריכים להיות מכוונים כלפי מעלה מתוך רצון טהור להשפיע, ולא מתוך רצון לקבל.
- החזרת כוח התנועה באופן מתוקן: בשבת איבד האדם את כוח התנועה של ימי החול (בסוד "וינפש"), וכעת הוא זקוק ל"רוח חדש" כדי לשוב לעבודה. הרחת ההדסים המתוקנים בג' קווים משיבה לו את הנפש ואת כוח התנועה, כך שהכוח המניע אותו בששת ימי המעשה יהיה כוח עבודה מתוקן רוחנית.
לסיכום, הרחת ההדסים אינה רק פעולה פיזית, אלא היא "מצפן" לעבודת השבוע: היא מזכירה לאדם שעליו לאזן את הניגודים בחייו באמצעות הקו האמצעי, ולכוון את כל עשייתו לתנועה של השפעה ממטה למעלה.
מהי המשמעות הרוחנית של חמשת החושים ופגימתם בחטא?
על פי המקורות, המשמעות הרוחנית של החושים ופגימתם בחטא עץ הדעת קשורה באופן עמוק למאבק שבין תכונת ה"רצון לקבל" לבין תכונת ה"רצון להשפיע".
בחטאו של אדם הראשון, ארבעה מתוך חמשת החושים היו מעורבים ונפגמו:
- ראייה: נפגמה כאשר האדם ראה את העץ, בבחינת "עין רעה ולב חומד".
- שמיעה: נפגמה משום שהאדם שמע בקול הנחש, למרות הציווי האלוהי שלא לאכול מעץ הדעת.
- טעם ומשוש: נפגמו באמצעות המגע הפיזי בעץ והטעימה מפריו.
השורש הרוחני לפגימה של חושים אלו הוא התעוררות ה"רצון לקבל", המכונה במקורות גם כ"חיסרון". על פי הקבלה, ברגע שהרצון לקבל לעצמו מתערב בפעולה, הדבר משול לחץ המחטיא את מטרתו, ולכן אותו חוש המעורב בפעולה נפגע ומוכתם מבחינה רוחנית.
מנגד, חוש הריח הוא החוש היחיד שנותר טהור ולא נפגם בחטא עץ הדעת. המשמעות הרוחנית של הריח נובעת מהמכניקה שלו: פעולת ההרחה מתבצעת פיזית בתנועה של "ממטה למעלה". בעולמות הרוחניים, התנועה ממטה למעלה מסמלת באופן בלעדי את הרצון להשפיע ולתת.
מכיוון שחוש הריח נקי מהרצון לקבל (שהוא שורש החטא), הוא מהווה ערוץ רוחני נקי ומתוקן. זוהי הסיבה לכך שפעולת תיקון הנפש במוצאי שבת מתבצעת דווקא דרך חוש הריח: הרחת הבשמים ממטה למעלה מאפשרת לאדם להתחיל את עבודת ששת ימי המעשה ממקום טהור, שמטרתו לתקן ולבנות את תכונת ההשפעה בעולם.
יום שישי, 12 ביוני
הסבר את ההבדל בין חלקי האם והאב בנשמת היהודי
על פי תורת הקבלה, יצירת האדם בנויה משותפות של שני מקורות שונים – האב והאם – כאשר כל אחד מהם תורם חלק מהותי ורוחני אחר לנשמתו ולגופו של היהודי:
- חלק האב (טיפת הלובן): האב מעניק את "טיפת הלובן", אשר ממנה נוצרים החומר, הגוף וה"אותיות". תרומה זו של האב נחשבת למדרגה הנמוכה יותר במבנה של האדם, והיא משויכת רוחנית ל"ז"ת דאמא" (שבע הספירות התחתונות של אמא/בינה), המהוות את מקום הרחם שבו נבנה הגוף.
- חלק האם (טיפת האודם): האם מעניקה את "טיפת האודם", אשר ממנה נוצרים הנפש וה"תגים" (אותם כתרים רוחניים הנמצאים מעל האותיות ומפיחים בהן חיים). משמעות המילה "אודם" נגזרת מהביטוי "אדמה לעליון", המבטא את שאיפת ההידמות לבורא – דהיינו רצון טהור להשפיע. החלק שמגיע מהאם נובע מהמדרגה הרוחנית הגבוהה הנקראת "ג"ר דאמא" (או "ג"ר דבינה"), שהיא ספירה המאופיינת בתכונה של "חפץ חסד" והשפעה טהורה.
הבחנה זו מסבירה מדוע היהדות של האדם נקבעת על פי האם. מכיוון שהאם היא המקור ל"טיפת האודם" שכנגד הנפש, היא זו שמורישה לוועלד את אותה "נפש דקדושה". אותה נפש קדושה שורשה ב"חפץ חסד", והיא זו שמעניקה ליהודי את הפוטנציאל והיכולת הרוחנית להגיע לתכונה של השפעה טהורה, המאפיינת את היהודי המתוקן ומשווה אותו למדרגה של מלאכים.
בבקשה ממילון ערכים עם אימוגי סיכה אדומה עומדת
להלן מילון ערכים מקיף של המושגים הרוחניים והקבליים שעלו מתוך המקורות:
📍 נפש: המילה נגזרת מ"נף אש", ככוח האש המניף ומחמם. הנפש היא מנוע הפעולה של האדם – כוח החיים, החימום והתנועה הדוחף אותו לעבוד ולפעול במהלך ימי המעשה.
📍 וינפש: מתפרש על ידי חז"ל כ"וי נפש" (אוי, אבדה הנפש). זהו מצב רוחני בשבת שבו האדם אינו נדרש למלאכה, ולכן כוח התנועה והעבודה שהניע אותו במשך השבוע מתבטל לחלוטין ונעלם.
📍 נופש: נגזר גם הוא ממושג הנפש והמנוחה. במצב של נופש האדם "מאבד את הנפש" ואת האקטיביות, הוא יושב במנוחה, מבקש שיעשו עבורו, ואינו מייצר תנועה יזומה מצידו.
📍 ניצוץ: בחינת "הכלי" – החלק הקטן ביותר של הרצון (המלכות). הניצוץ לבדו, ללא אור שיאיר בו, הוא נקודת סיום חסרת התפתחות שאינה יכולה לייצר תנועה במציאות.
📍 רשימו: הרושם או החוויה שנשארים בכלי גם לאחר שהאור הסתלק ממנו (בדומה לאדם שזוכר התפעלות מלימוד). הרשימו הוא הגורם המרכזי לתנועה, לשינויים ולהתפתחות בעולמות ובאדם.
📍 תגין (תגי האותיות): כתרים רוחניים המעטרים את האותיות מלמעלה. הם מסמלים את "הנפש", את הרצון להשפיע, ואת החיות הנמצאת מעל החומר.
📍 אותיות: מסמלות את ה"גוף" והחומר הפיזי, הנמצאים במדרגה התחתונה. ללא החיות של התגין/הנפש, לאותיות ולגוף יש אחיזה לקליפות.
📍 טיפת אודם: החלק המגיע מהאם בתהליך יצירת האדם, וממנה נוצרים הנפש והתגים. המילה "אודם" משמעותה "אדמה לעליון" (הידמות לבורא), המייצגת רצון טהור להשפיע. טיפה זו היא שורש הנפש הקדושה והיהדות.
📍 טיפת לובן: החלק המגיע מהאב בתהליך היצירה, וממנו נוצרים האותיות, הגוף והחומר.
📍 ג"ר דאמא: שלוש הספירות העליונות של הבינה. זהו אזור רוחני גבוה המאופיין ב"חפץ חסד" (השפעה טהורה). מכאן שורשן של טיפת האודם, התגים ונפש הקדושה של היהודי.
📍 ז"ת דאמא: שבע הספירות התחתונות של הבינה. משמשות כמקום ה"רחם" הרוחני שבו גדל הוולד ומתעצב החומר, ומכאן שורשם של הגוף והאותיות.
📍 חוש הריח: החוש היחיד שלא נפגם בחטא עץ הדעת משום שהרצון לקבל לא היה מעורב בו. הריח פועל בתנועה של "ממטה למעלה", ולכן הוא מסמל באופן טהור את הרצון להשפיע ודרכו משיבים את כוח התנועה לקראת השבוע החדש.
📍 הדסים: בשמים בעלי עלים משולשים המסמלים את "תיקון ג' קווים". הרחתם במוצאי שבת מנחה את האדם לקחת את הניגודים (ימין ושמאל) ולחבר אותם לקו אמצעי מאוזן שכל כולו רצון להשפיע.
כיצד התנועה ממטה למעלה של חוש הריח מבטאת השפעה?
בתורת הקבלה, כיווני התנועה מסמלים מהויות רוחניות מנוגדות: התנועה כלפי "מטה" מסמלת את הרצון לקבל, ואילו התנועה כלפי "למעלה" מסמלת בלעדית את הרצון להשפיע.
פעולת ההרחה מתבצעת באופן טבעי בתנועה פיזית של שאיפה "ממטה למעלה" – מהבשמים הנמצאים למטה אל תוך האף. בהתאם לחוקיות הקבלית של שורש וענף, מכניקה פיזית זו משקפת בעולם החומר את התכונה הרוחנית הטהורה של הרצון להשפיע.
בעוד ששאר החושים מעורבים ברצון לקבל לעצמו (כמו הראייה שגרמה ל"עין רעה ולב חומד" או הטעם שגרם לאכילה מעץ הדעת), הריח נותר החוש היחיד שלא נפגם, והתענוג המופק ממנו נחשב ל"תענוג מתוקן" שאינו מוביל לחטא.
כיוון שבתחילת השבוע החדש מטרתו של האדם היא לתקן ולבנות מחדש את תכונת ההשפעה שלו, המצווה הראשונה במוצאי שבת היא הרחת בשמים. פעולה זו משיבה לאדם את "כוח התנועה" שאבד לו במנוחת השבת, אך הפעם ככוח תנועה חדש ומתוקן, המזכיר לאדם שכל עבודתו בששת ימי המעשה צריכה להיות מכוונת לתנועה של השפעה ממטה למעלה.
השאר תגובה
אתה חייב להיות מחובר כדי לפרסם תגובה