🧠
,,,
תע"ס חלק ד אות מדוע הצדיקים זוכים להשגות רוחניות, ומהו ה- סבל שלהם 1המקורות עוסקים במבנה הרוחני של הפרצוף ובקשר שבין אמונה לידיעה על פי חוכמת הקבלה. מוסבר כי הראש מייצג מצב של השפעה טהורה שבו אין עדיין כלים לקבלה, ולכן האור העליון אינו יכול להתלבש בו באופן ממשי אלא רק כשורש. באמצעות משל ההלוואה בין ראובן לשמעון, מובהר כי אמונה שלמה נמדדת באדישות לידיעה חיצונית; אם אדם זקוק להוכחות כדי להתחזק, סימן שאמונתו הייתה חסרה מלכתחילה. רק כאשר הראש פועל ללא ספקות ובכוח של התגברות, הוא יוצר כלי רוחני המאפשר לאור להתפשט אל הגוף בתהליך של סיבה ומסובב. מכאן שהיכולת לזכות להשגות רוחניות תלויה במידת הביטול העצמי ובנכונות הצדיק שלא לקבל הנאה לעצמו. סופו של דבר, הצמצום וההתנגדות לקבלה בראש הם המכשירים את הכלי לקבלת השפע בתוך הגוף מתוך השתוות צורה לבורא.
יום חמישי, 16 ביולי
כיצד ההתנגדות לקבלת הנאה ב'ראש' מאפשרת השגות רוחניות גבוהות יותר?
Thoughts
ההתנגדות לקבלת הנאה ב'ראש' (הבחינה שבה הכלי "אינו סובל לקבל") היא התנאי ההכרחי והבסיס לכל השגה רוחנית אמיתית, וזאת מכמה סיבות מרכזיות העולות מתוך המקורות:
כוח ה"לא" קודם לכוח ה"כן": ב'ראש' אין כלים ממשיים לקבלה אלא רק שורשי כלים, ותפקידו לפעול ממטה למעלה – כלומר להשפיע בלבד. אדם מפותח מבחינה רוחנית הוא מי שמפתח את ה'ראש' שלו, שמשמעותו היא היכולת להתנגד לקבלה עצמית. כוח הצמצום וההתנגדות ("הלא") חייב לקדום לכוח הקבלה ("הכן"), בדיוק כפי שהחושך וההסתר קודמים לאור ("ויהי ערב ויהי בוקר").
מניעת קבלה ללא תכונת השפעה: המושג שהכלי "אינו סובל" את האור בראש פירושו שהתחתון בוחר, מרצונו החופשי, שלא להלביש ולקבל את האור וההנאה אם אין בהם את תכונת ההשפעה להשם. התנגדות זו מיוצגת על ידי משה רבנו ש"הסתיר פניו" ועל ידי אברהם אבינו שסירב לקבל לעצמו אפילו "מסרוך נעל" משלל המלחמה. התחתון מעיד בפעולה זו שהוא אינו מסוגל לקבל הנאה שאין בה תכונת השפעה.
הכשרת הכלי להשתוות הצורה: רק כאשר קיימת התגברות מוחלטת ב'ראש' שלא לקבל הנאה עצמית, נוצר הבסיס המאפשר בהמשך לקבל את האור ב'גוף' (בבחינת ה'תוך') באופן הדרגתי ומתוקן. כאשר הצדיקים רואים שהקבלה הזו תגרום נחת רוח לבורא, הם מוכנים להפסיק זמנית את הצמצום וההתנגדות ולהמשיך את ההטבה לתוך הגוף. קבלה זו, הנעשית על מנת להשפיע, מבוססת על השתוות הצורה והיא זו שמאפשרת קשר אמיתי עם הבורא והשגות גבוהות.
פתיחת האוצרות האמיתיים של המלך: כפי שמתואר במשל על בן המלך שנשלח לכבוש מדינות ומצווה להניח את כל השלל, הכבוד וההנאות הגשמיות בצד – כאשר האדם מתגבר על רצונו לקבל ומניח את הנאות העולם הזה בצד, הבורא פותח בפניו את האוצרות האמיתיים והרוחניים של המלך. ההתנגדות לקבלה העצמית הקטנה והזמנית היא שמכשירה את האדם לזכות להשגות עליונות ונצחיות.
🔍 האם תרצה שנחקור לעומק את המושג "סבל הצדיקים" המוזכר בכותרת השיעור, וכיצד הוא קשור ישירות לבחירה הזו שלא לקבל הנאה לעצמם?
כיצד המושג "סבל הצדיקים" מתקשר לבחירה המודעת שלא לקבל הנאה?
Thoughts
החיבור בין המושג "סבל הצדיקים" לבין הבחירה המודעת שלא לקבל הנאה מבוסס על משמעותו הייחודית של השורש ס.ב.ל בלשון הקבלה והתע"ס, ומתבטא בכמה מישורים מרכזיים:
הגדרת "סובל" כבחירה חופשית בהתנגדות: בקבלה, המושג "סובל" בהקשר של כלי ואור פירושו שהכלי ראוי להלביש את האור, אך הוא בוחר מרצונו החופשי שלא להלבישו. כאשר צדיק נמצא במצב של "אינו סובל לקבל", אין זה חיסרון של חוסר יכולת פסיבית, אלא התגברות ובחירה מודעת של התחתון שלא לקבל הנאה שאין בה את תכונת ההשפעה לבורא.
ה"סבל" כצמצום מרצון (ויתור על שלל והנאה): הצדיקים בוחרים באופן מודע "לסבול" – כלומר, להפעיל כוח צמצום והתנגדות לקבלה עצמית. כפי שמסביר המשל על בן המלך שנשלח למלחמה ומצווה להניח את כל השלל, הכסף והנאות העולם הזה בצד – הבחירה המודעת ב"לא סובל לקבל" פירושה להניח את ההנאה העצמית בצד. מאמץ זה ללכת נגד טבע האדם (הדורש לקבל) באמונה מעל הדעת, הוא מהות הסבל והעבודה הרוחנית של הצדיק.
הסתרת הפנים ככלי רוחני: דוגמה מובהקת ל"סבל" מודע זה היא משה רבנו, שבוחר להסתיר את פניו ("ויסתר משה פניו"). משה רואה את האור העליון ומבין שאין לו עדיין כלי מתוקן לקבל אותו מבלי ליפול לקבלה עצמית, ולכן הוא בוחר בבחינת הבינה – להתרחק מקבלה ולהיות רק בהשפעה. ויתור מודע זה על האור למען ההשפעה הוא ה"סבל" המכשיר את הכלי.
הפיכת ה"סבל" לבסיס הקבלה המתוקנת: רק כאשר הצדיק מחזיק בהתגברות המוחלטת הזו ("לא סובל לקבל"), הוא יכול להגיע למצב שבו הוא מפסיק זמנית את הצמצום ומסכים לקבל את האור לתוך ה'גוף' (בבחינת ה'תוך' או ה'עקודים') – אך ורק משום שהוא רואה שקבלה זו תגרום נחת רוח לבורא. במצב זה, הקבלה עצמה הופכת להשפעה.
הסבל של הצדיק הוא אפוא המאמץ המודע והמתמיד להחזיק במידת ה"לא" (ההתנגדות והצמצום), שהיא ורק היא המכשירה את הכלי הרוחני לקשר נצחי ואמיתי עם הבורא.
📊 אם תרצה, נוכל להעמיק במבנה הפרצוף הרוחני ולנתח את ההבדל המבני בין ה'ראש' (שבו מתרחש ה'סבל' והצמצום) לבין ה'גוף' (מקום הקבלה בפועל של העקודים) כדי להבין טוב יותר את המודל הקבלי הזה.
כיצד המבנה של ראש וגוף בפרצוף הרוחני ממחיש את המודל הזה?
Thoughts
המבנה המובחן של 'ראש' ו'גוף' בפרצוף הרוחני ממחיש באופן מבני ומדויק את המעבר הרוחני שבין התנגדות מודעת לקבלה לבין השגה והשפעה בפועל:
1. ה'ראש' – שלב ה"לא סובל לקבל" (ההתגברות והצמצום)
היעדר כלים ממשיים: ב'ראש' אין עדיין כלים אמיתיים אלא רק "שורשי כלים". התכונה המהותית של ה'ראש' היא לפעול אך ורק "ממטה למעלה" – כלומר, להשפיע בלבד, ללא רצון לקבלת הנאה עצמית.
בחירה מודעת ב"סבל" (מניעת הלבשה): כאן בא לידי ביטוי המושג הקבלי של "סובל". אף על פי שה'ראש' הוא המקום המפותח ביותר שראוי להלביש את האור (בו נמצאים שורשי כל החושים והמחשבה), הכלי בוחר מרצונו החופשי שלא להלביש את האור. זוהי התנגדות מודעת ("אינו סובל בחינת הלבשה") שמטרתה למנוע קבלת אור ללא השתוות הצורה.
שני הכוחות המאזנים בראש: כדי לאפשר בסופו של דבר קשר עם הגוף, קיימים ב'ראש' שני כוחות: בחינת "עתיק" (המייצגת את ההתנגדות המוחלטת לקבלה, בבחינת "חפץ חסד") ובחינת "אריך אנפין" (המייצגת את השורש לקבלה העתידית המבוקשת).
2. ה'גוף' (וה'תוֹך') – שלב ה"כן לקבל" (ההטבה וההשפעה)
הכלים האמיתיים וההגבלה: הכלים הממשיים שבהם מתרחשת קבלת האור בפועל (כמו במציאות העקודים) מתחילים רק מה'פה' של הראש ומטה – כלומר ב'גוף'. ה'גוף' פועל "ממעלה למטה" (בבחינת קו) והוא המקום שבו האור מתלבש ומקבל הגבלה מוגדרת. קבלה מעשית זו בגוף מתגלה דרך ארבע הבחינות של שם הוי"ה.
מעבר מבוקר לקבלה מתוקנת: המעבר של האור מה'ראש' אל ה'גוף' מתאפשר רק לאחר שהתקבלה החלטה שלמה ב'ראש', ללא ספקות, שלא לקבל דבר לעצמו. רק כאשר הצדיק מבוסס בהתגברות הזו ("לא סובל לקבל"), הוא יכול להרשות לעצמו להפסיק זמנית את הצמצום ולהמשיך את האור אל הגוף – מתוך ידיעה שקבלה זו מיועדת אך ורק כדי לעשות נחת רוח לבורא.
הסינתזה בין השניים: המבנה הרוחני מלמד שאין קבלה מתוקנת בגוף ללא התנגדות מוקדמת בראש. ה'ראש' מעצב את הכוונה וההשתוות לבורא באמצעות ה"לא" והצמצום, ובכך הוא מכשיר ומאפשר ל'גוף' לקבל את האור מבלי ליפול לקבלה עצמית.
🎧 השיעור הזה מציג הבחנה מרתקת בין ה'ראש' ל'גוף' בפרצוף הרוחני – נוכל ליצור מזה הסבר קולי (Audio Overview) קצר שתוכל להאזין לו בדרכים.
היום • 17:29
הסביר היטב את הדוגמא של המשל של ההלואה שבקש שמעון וראובן לפי השיעור, מכל הכוונים כמו שהרב הסביר לתגובתו של ראובן.. להסביר היטב את ענין שאם פעולים באמונה מוחלטת בלי שום קבלה עצמית מחוייב המציאות שהמחשבה שהיתה בראש תתקיים
Thoughts
משל ההלוואה בין ראובן לשמעון הוא כלי הסברי עמוק שבאמצעותו הרב ממחיש את הממשק העדין שבין אמונה לידיעה, וכיצד תגובת האדם לידיעה חושפת את מידת שלמותה של אמונתו:
הסיטואציה במשל: שמעון זקוק להלוואה גדולה של 100,000 ש"ח. ראובן, מתוך אהבת חברים, מסכים להלוות לו את הכסף ומבקש לדעת מתי יקבלו בחזרה. שמעון מבטיח להשיב לו את ההלוואה בתוך חצי שעה.
התפנית כעבור שבועיים-שלושה: שמעון מגיע אל ראובן ומציג לו הוכחה חותכת – את חשבון הבנק שלו, שבו פתוח חיסכון על סך 100,000 ש"ח שעומד להשתחרר בדיוק במועד פירעון ההלוואה שנקבע.
ניתוח תגובתו של ראובן משני הכיוונים:
אם ראובן נותר אדיש ("זה לא עושה לו כלום"): אם ההוכחה הזו לא מעוררת בראובן שום רגש חדש, פירוש הדבר שהוא מלכתחילה נתן את ההלוואה באמונה שלמה, מוחלטת ובביטחון מלא, ללא שמץ של ספק. אמונתו בחברו הייתה כה שלמה, שהידיעה המוכחת לא חידשה לו דבר.
אם ראובן חש סיפוק והקלה ("עכשיו אני מסופק…"): אם למראה חשבון הבנק ראובן חווה פתאום תחושת ביטחון ורווחה, ואומר לעצמו "עכשיו אני רגוע שהכסף יחזור אלי" – הדבר מוכיח למפרע שנתינת ההלוואה שלו מלכתחילה לא הייתה שלמה. היה בתוכה ספק חבוי, והוא נזקק לידיעה חיצונית כדי להשקיט אותו.
הנמשל הרוחני: הרב מסביר שכאשר אדם פועל בדרך האמונה, ואז כאשר הוא משיג הבנה שכלית (ידיעה), אותה ידיעה מביאה לו ניצוץ או הארה (הארת חכמה) שכביכול מחזקת את אמונתו – זו הוכחה ברורה לכך שהאמונה המקורית שלו סבלה מחיסרון. אם האמונה זקוקה לידיעה כדי להתחזק, סימן שהיא לא הייתה שלמה מלכתחילה.
כיצד פעולה באמונה מוחלטת ללא קבלה עצמית מחייבת את קיום המחשבה בגוף?
הקשר המבני והחוקי בין ה'ראש' ל'גוף' בפרצוף הרוחני מסביר מדוע אמונה מוחלטת בראש מחייבת את התממשותה בגוף כמחויב המציאות:
הראש כבחינת "תתא לעילא" (ממטה למעלה): ב'ראש' אין כלים ממשיים לקבלה, ואין בו עוביות (שהיא הרצון לקבל לעצמו), אלא רק שורשי כלים. כל תנועתו של ה'ראש' היא להשפיע בלבד, בבחינת תתא לעילא.
חוק הסיבה והמסובב: ה'גוף' (או ה'תוך', כמו מציאות העקודים שבה האורות מתפשטים בשם הוי"ה של ארבעת הכלים) הוא תהליך קבוע ומסודר של סיבה ומסובב הנובע ישירות מההחלטות שהתקבלו ב'ראש'.
מדוע המחשבה חייבת להתקיים בגוף?
מניעת ספקות בראש: כאשר אדם פועל באמונה מוחלטת ובביטול עצמי מוחלט ללא שום רגש של קבלה עצמית – הוא בונה ב'ראש' כלי מושלם שאין בו שום ספק.
כוחה של אמונה נקייה: הרב קובע כי אם אדם הולך במציאות כזו שאין לו שום ספק שהדבר יתקיים, אין שום כוח בעולם שיכול למנוע מאותו מהלך להתקיים בגוף.
מקור העיכוב הוא הספק: כל העיכובים והמניעות להתפשטות האור בגוף (בבחינת עילא לתתא) נובעים אך ורק מכך שנכנסים ספקות ("האם כן, האם לא") בתוך ה'ראש'. ברגע שנכנס ספק, ה'ראש' מפסיק להיות כלי שלם, וממילא אין סיבה רוחנית שתתפשט ותתממש בגוף.
האמונה ככוח מחייב מציאות: כאשר ה'ראש' פועל מכוח הצמצום וההתנגדות לקבלה עצמית (בבחינת זיווג דהכאה והתגברות של "לא סובל לקבל" למען עצמו), הוא יוצר השתוות צורה מלאה למאציל. על בסיס זה, הנאצל יכול להמשיך את האור העליון בבטחה אל הכלים שבגוף מתוך כוונה טהורה להשפיע נחת רוח לבורא, וזהו השורש של כל ההשגות הרוחניות (העובר דרך פרצוף אריך אנפין בראש, המהווה את השורש לקבלה המתוקנת בגוף).
🧩 מעניין לבחון כיצד שני הכוחות המנוגדים בראש – 'עתיק' (שאינו סובל לקבל כלל) ו'אריך אנפין' (שורש הקבלה) – משלימים זה את זה. נוכל לנתח את המאבק הפנימי הזה המעצב את כל בניין הפרצוף הרוחני.
מדוע אמונה שזקוקה לחיזוק מהידיעה נחשבת כמי שהיה בה חיסרון?
Thoughts
על פי שיעורו של הרב ומתוך משל ההלוואה בין ראובן לשמעון, אמונה שזקוקה לחיזוק מהידיעה נחשבת כבעלת חיסרון מכיוון שתגובת האדם לידיעה חושפת למפרע את חוסר שלמותה של האמונה המקורית שלו.
הרב מבהיר עיקרון זה בשני מישורים מתוך המשל והנמשל:
חשיפת הספק החבוי: במשל, כאשר שמעון מציג לראובן את הוכחת פירעון ההלוואה (חשבון הבנק שלו), וראובן מרגיש פתאום סיפוק, הקלה ורווחה ("עכשיו אני רגוע שהכסף יחזור אלי") – הדבר מוכיח למפרע שמעשה נתינת ההלוואה שלו מלכתחילה לא היה שלם. היזקקותו לידיעה החיצונית כדי להשקיט את דעתו מעידה על כך שהיה בתוכו ספק חבוי בזמן המעשה.
אדישות הידיעה באמונה שלמה: לעומת זאת, אילו אמונתו של ראובן בשמעון הייתה שלמה, מוחלטת ובביטחון מלא מלכתחילה, ההוכחה הגשמית והידיעה השכלית לא היו מחדשות לו דבר ולא היו משנות את הרגשתו כלל ("זה לא עושה לו כלום"). אמונה אמיתית אינה נזקקת לשום תמיכה או משענת חיצונית כדי להתקיים.
בנמשל הרוחני, כאשר אדם הולך בדרך האמונה, והבנה שכלית (ידיעה) המגיעה לאחר מכן מביאה לו ניצוץ או הארה (הארת חכמה) שכביכול מחזקים את אמונתו – זו הוכחה ברורה לכך שהאמונה המקורית שלו סבלה מחיסרון. אם האמונה זקוקה לידיעה כדי להתחזק, סימן שהיא לא הייתה שלמה מלכתחילה.
ההשלכה הרוחנית ב'ראש' וב'גוף': ה'ראש' הרוחני פועל בבחינת תתא לעילא (ממטה למעלה), שהיא השפעה גמורה ואמונה מעל הדעת, ללא שום רצון לקבלת הנאה עצמית וללא עוביות. באמונה שלמה ואמיתית ב'ראש' אין מקום לשום ספק, והיא מהווה כלי מושלם. ברגע שהאדם מחפש ידיעות וחיזוקים שכליים, הוא מכניס ספקות אל ה'ראש' ("האם כן, האם לא"), ובכך פוגם בשלמות הכלי. כלי שאינו שלם ב'ראש' מונע מהאור ומהמחשבה הרוחנית להתפשט ולהתקיים בגוף.
מצגת 2- משל ראובן ושמעון תע'ס חלק ד אות ה' מדוע הצדיקים זוכים להשגות רוחניות, ומהו ה סבל שלהם 16.7.26
המקורות עוסקים במבנה הרוחני של הפרצוף ובקשר שבין אמונה לידיעה על פי חוכמת הקבלה. מוסבר כי הראש מייצג מצב של השפעה טהורה שבו אין עדיין כלים לקבלה, ולכן האור העליון אינו יכול להתלבש בו באופן ממשי אלא רק כשורש. באמצעות משל ההלוואה בין ראובן לשמעון, מובהר כי אמונה שלמה נמדדת באדישות לידיעה חיצונית; אם אדם זקוק להוכחות כדי להתחזק, סימן שאמונתו הייתה חסרה מלכתחילה. רק כאשר הראש פועל ללא ספקות ובכוח של התגברות, הוא יוצר כלי רוחני המאפשר לאור להתפשט אל הגוף בתהליך של סיבה ומסובב. מכאן שהיכולת לזכות להשגות רוחניות תלויה במידת הביטול העצמי ובנכונות הצדיק שלא לקבל הנאה לעצמו. סופו של דבר, הצמצום וההתנגדות לקבלה בראש הם המכשירים את הכלי לקבלת השפע בתוך הגוף מתוך השתוות צורה לבורא.
יום חמישי, 16 ביולי
כיצד ההתנגדות לקבלת הנאה ב'ראש' מאפשרת השגות רוחניות גבוהות יותר?
Thoughts
ההתנגדות לקבלת הנאה ב'ראש' (הבחינה שבה הכלי "אינו סובל לקבל") היא התנאי ההכרחי והבסיס לכל השגה רוחנית אמיתית, וזאת מכמה סיבות מרכזיות העולות מתוך המקורות:
כוח ה"לא" קודם לכוח ה"כן": ב'ראש' אין כלים ממשיים לקבלה אלא רק שורשי כלים, ותפקידו לפעול ממטה למעלה – כלומר להשפיע בלבד. אדם מפותח מבחינה רוחנית הוא מי שמפתח את ה'ראש' שלו, שמשמעותו היא היכולת להתנגד לקבלה עצמית. כוח הצמצום וההתנגדות ("הלא") חייב לקדום לכוח הקבלה ("הכן"), בדיוק כפי שהחושך וההסתר קודמים לאור ("ויהי ערב ויהי בוקר").
מניעת קבלה ללא תכונת השפעה: המושג שהכלי "אינו סובל" את האור בראש פירושו שהתחתון בוחר, מרצונו החופשי, שלא להלביש ולקבל את האור וההנאה אם אין בהם את תכונת ההשפעה להשם. התנגדות זו מיוצגת על ידי משה רבנו ש"הסתיר פניו" ועל ידי אברהם אבינו שסירב לקבל לעצמו אפילו "מסרוך נעל" משלל המלחמה. התחתון מעיד בפעולה זו שהוא אינו מסוגל לקבל הנאה שאין בה תכונת השפעה.
הכשרת הכלי להשתוות הצורה: רק כאשר קיימת התגברות מוחלטת ב'ראש' שלא לקבל הנאה עצמית, נוצר הבסיס המאפשר בהמשך לקבל את האור ב'גוף' (בבחינת ה'תוך') באופן הדרגתי ומתוקן. כאשר הצדיקים רואים שהקבלה הזו תגרום נחת רוח לבורא, הם מוכנים להפסיק זמנית את הצמצום וההתנגדות ולהמשיך את ההטבה לתוך הגוף. קבלה זו, הנעשית על מנת להשפיע, מבוססת על השתוות הצורה והיא זו שמאפשרת קשר אמיתי עם הבורא והשגות גבוהות.
פתיחת האוצרות האמיתיים של המלך: כפי שמתואר במשל על בן המלך שנשלח לכבוש מדינות ומצווה להניח את כל השלל, הכבוד וההנאות הגשמיות בצד – כאשר האדם מתגבר על רצונו לקבל ומניח את הנאות העולם הזה בצד, הבורא פותח בפניו את האוצרות האמיתיים והרוחניים של המלך. ההתנגדות לקבלה העצמית הקטנה והזמנית היא שמכשירה את האדם לזכות להשגות עליונות ונצחיות.
🔍 האם תרצה שנחקור לעומק את המושג "סבל הצדיקים" המוזכר בכותרת השיעור, וכיצד הוא קשור ישירות לבחירה הזו שלא לקבל הנאה לעצמם?
כיצד המושג "סבל הצדיקים" מתקשר לבחירה המודעת שלא לקבל הנאה?
Thoughts
החיבור בין המושג "סבל הצדיקים" לבין הבחירה המודעת שלא לקבל הנאה מבוסס על משמעותו הייחודית של השורש ס.ב.ל בלשון הקבלה והתע"ס, ומתבטא בכמה מישורים מרכזיים:
הגדרת "סובל" כבחירה חופשית בהתנגדות: בקבלה, המושג "סובל" בהקשר של כלי ואור פירושו שהכלי ראוי להלביש את האור, אך הוא בוחר מרצונו החופשי שלא להלבישו. כאשר צדיק נמצא במצב של "אינו סובל לקבל", אין זה חיסרון של חוסר יכולת פסיבית, אלא התגברות ובחירה מודעת של התחתון שלא לקבל הנאה שאין בה את תכונת ההשפעה לבורא.
ה"סבל" כצמצום מרצון (ויתור על שלל והנאה): הצדיקים בוחרים באופן מודע "לסבול" – כלומר, להפעיל כוח צמצום והתנגדות לקבלה עצמית. כפי שמסביר המשל על בן המלך שנשלח למלחמה ומצווה להניח את כל השלל, הכסף והנאות העולם הזה בצד – הבחירה המודעת ב"לא סובל לקבל" פירושה להניח את ההנאה העצמית בצד. מאמץ זה ללכת נגד טבע האדם (הדורש לקבל) באמונה מעל הדעת, הוא מהות הסבל והעבודה הרוחנית של הצדיק.
הסתרת הפנים ככלי רוחני: דוגמה מובהקת ל"סבל" מודע זה היא משה רבנו, שבוחר להסתיר את פניו ("ויסתר משה פניו"). משה רואה את האור העליון ומבין שאין לו עדיין כלי מתוקן לקבל אותו מבלי ליפול לקבלה עצמית, ולכן הוא בוחר בבחינת הבינה – להתרחק מקבלה ולהיות רק בהשפעה. ויתור מודע זה על האור למען ההשפעה הוא ה"סבל" המכשיר את הכלי.
הפיכת ה"סבל" לבסיס הקבלה המתוקנת: רק כאשר הצדיק מחזיק בהתגברות המוחלטת הזו ("לא סובל לקבל"), הוא יכול להגיע למצב שבו הוא מפסיק זמנית את הצמצום ומסכים לקבל את האור לתוך ה'גוף' (בבחינת ה'תוך' או ה'עקודים') – אך ורק משום שהוא רואה שקבלה זו תגרום נחת רוח לבורא. במצב זה, הקבלה עצמה הופכת להשפעה.
הסבל של הצדיק הוא אפוא המאמץ המודע והמתמיד להחזיק במידת ה"לא" (ההתנגדות והצמצום), שהיא ורק היא המכשירה את הכלי הרוחני לקשר נצחי ואמיתי עם הבורא.
📊 אם תרצה, נוכל להעמיק במבנה הפרצוף הרוחני ולנתח את ההבדל המבני בין ה'ראש' (שבו מתרחש ה'סבל' והצמצום) לבין ה'גוף' (מקום הקבלה בפועל של העקודים) כדי להבין טוב יותר את המודל הקבלי הזה.
כיצד המבנה של ראש וגוף בפרצוף הרוחני ממחיש את המודל הזה?
T
המבנה המובחן של 'ראש' ו'גוף' בפרצוף הרוחני ממחיש באופן מבני ומדויק את המעבר הרוחני שבין התנגדות מודעת לקבלה לבין השגה והשפעה בפועל:
1. ה'ראש' – שלב ה"לא סובל לקבל" (ההתגברות והצמצום)
היעדר כלים ממשיים: ב'ראש' אין עדיין כלים אמיתיים אלא רק "שורשי כלים". התכונה המהותית של ה'ראש' היא לפעול אך ורק "ממטה למעלה" – כלומר, להשפיע בלבד, ללא רצון לקבלת הנאה עצמית.
בחירה מודעת ב"סבל" (מניעת הלבשה): כאן בא לידי ביטוי המושג הקבלי של "סובל". אף על פי שה'ראש' הוא המקום המפותח ביותר שראוי להלביש את האור (בו נמצאים שורשי כל החושים והמחשבה), הכלי בוחר מרצונו החופשי שלא להלביש את האור. זוהי התנגדות מודעת ("אינו סובל בחינת הלבשה") שמטרתה למנוע קבלת אור ללא השתוות הצורה.
שני הכוחות המאזנים בראש: כדי לאפשר בסופו של דבר קשר עם הגוף, קיימים ב'ראש' שני כוחות: בחינת "עתיק" (המייצגת את ההתנגדות המוחלטת לקבלה, בבחינת "חפץ חסד") ובחינת "אריך אנפין" (המייצגת את השורש לקבלה העתידית המבוקשת).
2. ה'גוף' (וה'תוֹך') – שלב ה"כן לקבל" (ההטבה וההשפעה)
הכלים האמיתיים וההגבלה: הכלים הממשיים שבהם מתרחשת קבלת האור בפועל (כמו במציאות העקודים) מתחילים רק מה'פה' של הראש ומטה – כלומר ב'גוף'. ה'גוף' פועל "ממעלה למטה" (בבחינת קו) והוא המקום שבו האור מתלבש ומקבל הגבלה מוגדרת. קבלה מעשית זו בגוף מתגלה דרך ארבע הבחינות של שם הוי"ה.
מעבר מבוקר לקבלה מתוקנת: המעבר של האור מה'ראש' אל ה'גוף' מתאפשר רק לאחר שהתקבלה החלטה שלמה ב'ראש', ללא ספקות, שלא לקבל דבר לעצמו. רק כאשר הצדיק מבוסס בהתגברות הזו ("לא סובל לקבל"), הוא יכול להרשות לעצמו להפסיק זמנית את הצמצום ולהמשיך את האור אל הגוף – מתוך ידיעה שקבלה זו מיועדת אך ורק כדי לעשות נחת רוח לבורא.
הסינתזה בין השניים: המבנה הרוחני מלמד שאין קבלה מתוקנת בגוף ללא התנגדות מוקדמת בראש. ה'ראש' מעצב את הכוונה וההשתוות לבורא באמצעות ה"לא" והצמצום, ובכך הוא מכשיר ומאפשר ל'גוף' לקבל את האור מבלי ליפול לקבלה עצמית.
🎧 השיעור הזה מציג הבחנה מרתקת בין ה'ראש' ל'גוף' בפרצוף הרוחני – נוכל ליצור מזה הסבר קולי (Audio Overview) קצר שתוכל להאזין לו בדרכים.
היום • 17:29
T
משל ההלוואה בין ראובן לשמעון הוא כלי הסברי עמוק שבאמצעותו הרב ממחיש את הממשק העדין שבין אמונה לידיעה, וכיצד תגובת האדם לידיעה חושפת את מידת שלמותה של אמונתו:
הסיטואציה במשל: שמעון זקוק להלוואה גדולה של 100,000 ש"ח. ראובן, מתוך אהבת חברים, מסכים להלוות לו את הכסף ומבקש לדעת מתי יקבלו בחזרה. שמעון מבטיח להשיב לו את ההלוואה בתוך חצי שעה.
התפנית כעבור שבועיים-שלושה: שמעון מגיע אל ראובן ומציג לו הוכחה חותכת – את חשבון הבנק שלו, שבו פתוח חיסכון על סך 100,000 ש"ח שעומד להשתחרר בדיוק במועד פירעון ההלוואה שנקבע.
ניתוח תגובתו של ראובן משני הכיוונים:
אם ראובן נותר אדיש ("זה לא עושה לו כלום"): אם ההוכחה הזו לא מעוררת בראובן שום רגש חדש, פירוש הדבר שהוא מלכתחילה נתן את ההלוואה באמונה שלמה, מוחלטת ובביטחון מלא, ללא שמץ של ספק. אמונתו בחברו הייתה כה שלמה, שהידיעה המוכחת לא חידשה לו דבר.
אם ראובן חש סיפוק והקלה ("עכשיו אני מסופק…"): אם למראה חשבון הבנק ראובן חווה פתאום תחושת ביטחון ורווחה, ואומר לעצמו "עכשיו אני רגוע שהכסף יחזור אלי" – הדבר מוכיח למפרע שנתינת ההלוואה שלו מלכתחילה לא הייתה שלמה. היה בתוכה ספק חבוי, והוא נזקק לידיעה חיצונית כדי להשקיט אותו.
הנמשל הרוחני: הרב מסביר שכאשר אדם פועל בדרך האמונה, ואז כאשר הוא משיג הבנה שכלית (ידיעה), אותה ידיעה מביאה לו ניצוץ או הארה (הארת חכמה) שכביכול מחזקת את אמונתו – זו הוכחה ברורה לכך שהאמונה המקורית שלו סבלה מחיסרון. אם האמונה זקוקה לידיעה כדי להתחזק, סימן שהיא לא הייתה שלמה מלכתחילה.
כיצד פעולה באמונה מוחלטת ללא קבלה עצמית מחייבת את קיום המחשבה בגוף?
הקשר המבני והחוקי בין ה'ראש' ל'גוף' בפרצוף הרוחני מסביר מדוע אמונה מוחלטת בראש מחייבת את התממשותה בגוף כמחויב המציאות:
הראש כבחינת "תתא לעילא" (ממטה למעלה): ב'ראש' אין כלים ממשיים לקבלה, ואין בו עוביות (שהיא הרצון לקבל לעצמו), אלא רק שורשי כלים. כל תנועתו של ה'ראש' היא להשפיע בלבד, בבחינת תתא לעילא.
חוק הסיבה והמסובב: ה'גוף' (או ה'תוך', כמו מציאות העקודים שבה האורות מתפשטים בשם הוי"ה של ארבעת הכלים) הוא תהליך קבוע ומסודר של סיבה ומסובב הנובע ישירות מההחלטות שהתקבלו ב'ראש'.
מדוע המחשבה חייבת להתקיים בגוף?
מניעת ספקות בראש: כאשר אדם פועל באמונה מוחלטת ובביטול עצמי מוחלט ללא שום רגש של קבלה עצמית – הוא בונה ב'ראש' כלי מושלם שאין בו שום ספק.
כוחה של אמונה נקייה: הרב קובע כי אם אדם הולך במציאות כזו שאין לו שום ספק שהדבר יתקיים, אין שום כוח בעולם שיכול למנוע מאותו מהלך להתקיים בגוף.
מקור העיכוב הוא הספק: כל העיכובים והמניעות להתפשטות האור בגוף (בבחינת עילא לתתא) נובעים אך ורק מכך שנכנסים ספקות ("האם כן, האם לא") בתוך ה'ראש'. ברגע שנכנס ספק, ה'ראש' מפסיק להיות כלי שלם, וממילא אין סיבה רוחנית שתתפשט ותתממש בגוף.
האמונה ככוח מחייב מציאות: כאשר ה'ראש' פועל מכוח הצמצום וההתנגדות לקבלה עצמית (בבחינת זיווג דהכאה והתגברות של "לא סובל לקבל" למען עצמו), הוא יוצר השתוות צורה מלאה למאציל. על בסיס זה, הנאצל יכול להמשיך את האור העליון בבטחה אל הכלים שבגוף מתוך כוונה טהורה להשפיע נחת רוח לבורא, וזהו השורש של כל ההשגות הרוחניות (העובר דרך פרצוף אריך אנפין בראש, המהווה את השורש לקבלה המתוקנת בגוף).
🧩 מעניין לבחון כיצד שני הכוחות המנוגדים בראש – 'עתיק' (שאינו סובל לקבל כלל) ו'אריך אנפין' (שורש הקבלה) – משלימים זה את זה. נוכל לנתח את המאבק הפנימי הזה המעצב את כל בניין הפרצוף הרוחני.
מדוע אמונה שזקוקה לחיזוק מהידיעה נחשבת כמי שהיה בה חיסרון?
Thoughts
על פי שיעורו של הרב ומתוך משל ההלוואה בין ראובן לשמעון, אמונה שזקוקה לחיזוק מהידיעה נחשבת כבעלת חיסרון מכיוון שתגובת האדם לידיעה חושפת למפרע את חוסר שלמותה של האמונה המקורית שלו.
הרב מבהיר עיקרון זה בשני מישורים מתוך המשל והנמשל:
חשיפת הספק החבוי: במשל, כאשר שמעון מציג לראובן את הוכחת פירעון ההלוואה (חשבון הבנק שלו), וראובן מרגיש פתאום סיפוק, הקלה ורווחה ("עכשיו אני רגוע שהכסף יחזור אלי") – הדבר מוכיח למפרע שמעשה נתינת ההלוואה שלו מלכתחילה לא היה שלם. היזקקותו לידיעה החיצונית כדי להשקיט את דעתו מעידה על כך שהיה בתוכו ספק חבוי בזמן המעשה.
אדישות הידיעה באמונה שלמה: לעומת זאת, אילו אמונתו של ראובן בשמעון הייתה שלמה, מוחלטת ובביטחון מלא מלכתחילה, ההוכחה הגשמית והידיעה השכלית לא היו מחדשות לו דבר ולא היו משנות את הרגשתו כלל ("זה לא עושה לו כלום"). אמונה אמיתית אינה נזקקת לשום תמיכה או משענת חיצונית כדי להתקיים.
בנמשל הרוחני, כאשר אדם הולך בדרך האמונה, והבנה שכלית (ידיעה) המגיעה לאחר מכן מביאה לו ניצוץ או הארה (הארת חכמה) שכביכול מחזקים את אמונתו – זו הוכחה ברורה לכך שהאמונה המקורית שלו סבלה מחיסרון. אם האמונה זקוקה לידיעה כדי להתחזק, סימן שהיא לא הייתה שלמה מלכתחילה.
ההשלכה הרוחנית ב'ראש' וב'גוף': ה'ראש' הרוחני פועל בבחינת תתא לעילא (ממטה למעלה), שהיא השפעה גמורה ואמונה מעל הדעת, ללא שום רצון לקבלת הנאה עצמית וללא עוביות. באמונה שלמה ואמיתית ב'ראש' אין מקום לשום ספק, והיא מהווה כלי מושלם. ברגע שהאדם מחפש ידיעות וחיזוקים שכליים, הוא מכניס ספקות אל ה'ראש' ("האם כן, האם לא"), ובכך פוגם בשלמות הכלי. כלי שאינו שלם ב'ראש' מונע מהאור ומהמחשבה הרוחנית להתפשט ולהתקיים בגוף.
תע'ס חלק ד' – אות ה' הראש אינו סובל לקבל – יסוד האמונה והשגת האור 16.7.26
(שיעור מיום ט"ז בתמוז תשפ"ו – 16.7.26)
🔹 קודם עולם העקודים – אין כלים אמיתיים
האר"י הקדוש כותב:
"קודם מציאות העקודים לא היה האור העליון יכול להתלבש בשום כלי."
אין הכוונה שלא היה אור, אלא שלא היו כלים הראויים לקבל אותו.
לפני עולם העקודים קיימת רק בחינת הראש של הפרצוף. בראש אין כלים ממשיים, אלא שורשי כלים בלבד.
כלי פירושו רצון לקבל. בראש אין רצון לקבל, אלא רצון אחד בלבד – להשפיע.
לכן האור אינו מתלבש שם.
רק כאשר האורות מתפשטים מן הפה ולמטה, אל הגוף, מתחילים להופיע הכלים האמיתיים.
🔹 מדוע הראש אינו נקרא כלי?
בראש אין חיסרון.
אין שם הרגשת קבלה, אלא רק מחשבת ההשפעה.
כיוון שכל עניינו של הראש הוא השתוות הצורה עם המאציל, הוא אינו נקרא כלי גמור.
הכלים מתחילים רק בגוף.
לכן אמרו המקובלים:
הראש חושב – הגוף מקבל.
🔹 משל הגוף והמוח
הרב המחיש זאת בגוף האדם.
במוח קיימים מרכזים רבים האחראים על רגשות, פחד, שמחה, כאב ועוד.
אולם האדם אינו מרגיש את הרגש בתוך המוח.
הרגשת הפחד מופיעה בלב, בנשימה, בדופק, בשרירים ובכל הגוף.
כלומר:
המוח הוא השורש, ואילו הגוף הוא מקום ההתגלות.
כך גם בעולמות העליונים.
הראש הוא שורש הכלים בלבד.
הגוף הוא מקום הופעת הכלים בפועל.
🔹 פירוש המילים "לא היה יכול לסובלו"
זו אחת הנקודות המרכזיות ביותר בשיעור.
אפשר היה להבין שהאור היה חזק מדי, ולכן הכלים לא יכלו להכיל אותו.
אבל הרב הדגיש:
זו אינה הכוונה כלל.
אין כאן חוסר יכולת מצד הכלי.
אלא בחירה.
המושג "אינו סובל לקבל" פירושו:
הכלי ראוי לקבל את האור,
אבל בוחר לא לקבל אותו כל עוד הקבלה היא לעצמו.
לכן "לא סובל" פירושו:
אינו מוכן לקבל הנאה שאין בה השפעה.
🔹 משה רבנו – "ויסתר משה פניו"
זהו הביטוי המעשי של בחינת הראש.
משה רואה את גילוי השכינה.
אבל הוא אינו רץ לקבל את האור.
להפך.
"ויסתר משה פניו."
מדוע?
מפני שלא רצה לקבל שום הארה לעצמו.
זו מדרגת הבינה.
רצון להשפיע בלבד.
זהו "לא סובל לקבל".
🔹 אברהם אבינו – מחוט ועד שרוך נעל
גם אברהם פועל באותה מדרגה.
לאחר שניצח את המלכים, הוא מסרב לקבל מן השלל.
"אם מחוט ועד שרוך נעל…"
לא מפני שאינו צריך.
אלא מפני שאינו רוצה שתהיה אפילו נקודת קבלה לעצמו.
זוהי עבודת הראש.
🔹 משל ראובן ושמעון – מבחן האמונה
זהו אחד המשלים היפים ביותר בשיעור.
שמעון מבקש מראובן הלוואה של מאה אלף שקלים.
ראובן נותן לו מיד.
כעבור שבועיים שמעון מראה לו חשבון בנק שבו מופיעים בדיוק מאה אלף השקלים שישתחררו ביום הפירעון.
כאן שואל הרב:
כיצד מגיב ראובן?
אם ראובן אומר:
"ברוך ה', עכשיו אני רגוע…"
סימן שלא האמין באמת.
הייתה בו נקודת ספק.
הראייה חיזקה אותו.
אם כן—
האמונה לא הייתה שלמה.
אבל אם ראובן נשאר בדיוק כפי שהיה קודם —
אין שמחה חדשה,
אין הקלה,
אין תחושת ביטחון נוספת,
מפני שמבחינתו שום דבר לא השתנה.
הוא כבר האמין קודם לכן באמונה שלמה.
הידיעה לא הוסיפה לו דבר.
🔹 אמונה שאינה צריכה חיזוק
הרב חידש יסוד עמוק מאוד.
כאשר אדם אומר:
"קיבלתי חיזוק לאמונה."
צריך לשאול:
מדוע היית צריך חיזוק?
אם האמונה התחזקה בזכות ידיעה חדשה—
מתברר שלפני כן הייתה חסרה.
אמונה שלמה אינה משתנה כאשר מגיעה ידיעה.
הידיעה רק מגלה את מה שכבר היה ברור לאדם.
🔹 כאשר הראש שלם – הגוף מוכרח ללכת אחריו
הרב אמר משפט יסודי:
כאשר בראש אין ספק,
אין שום כוח בעולם שיכול למנוע מן הדבר להתקיים.
מדוע?
מפני שהגוף הוא רק המשך של הראש.
הראש הוא הסיבה.
הגוף הוא המסובב.
כאשר הסיבה שלמה—
התוצאה מוכרחת לבוא.
כל העיכובים מתחילים כאשר נכנס ספק אל הראש.
🔹 מדוע הצמצום קודם לקבלה?
אי אפשר להגיע לקבלה על מנת להשפיע בלי שלפניה קיים כוח ה"לא".
קודם צריך להיות:
לא מקבל.
רק אחר כך:
מקבל כדי להשפיע.
לכן בכל התורה מופיע אותו סדר:
🌑 ויהי ערב — ורק אחר כך ויהי בוקר.
🕊 יום הכיפורים — ורק אחר כך חג הסוכות.
🚪 צמצום — ורק אחר כך התפשטות האור.
זהו סדר הבריאה.
🔹 משל בן המלך והשלל
המלך שולח את בנו לכבוש ארצות.
בדרך הוא מוצא שלל רב.
המלך אומר לו:
אל תיקח לעצמך דבר.
השאר את כל השלל בצד.
אם תעמוד בניסיון—
אפתח לפניך את אוצרות המלוכה עצמם.
כך גם האדם.
אם יוותר על ההנאות הקטנות הבאות מתוך קבלה עצמית,
ייפתחו לפניו האוצרות הרוחניים שאין להם גבול.
🔹 ישראל – "לי ראש"
ישראל נקראים "לי־ראש".
תפקידם לבנות ראש שפועל כפי שפועל הבורא.
מה הבורא כולו?
השפעה.
גם האדם צריך לבנות מחשבה שאין בה קבלה עצמית.
רק אחר כך יוכל לקבל את כל השפע, אבל כבר מתוך השפעה.
✨ יסודות השיעור
🔹 בראש יש רק שורשי כלים.
🔹 הגוף הוא מקום הקבלה בפועל.
🔹 "אינו סובל לקבל" פירושו שאינו מוכן לקבל לעצמו.
🔹 הצמצום הוא בחירה ולא חוסר יכולת.
🔹 משה ואברהם מגלים את מדרגת ה"לא מקבל".
🔹 אמונה שלמה אינה זקוקה לחיזוקים מן הידיעה.
🔹 כל ספק בראש מעכב את התפשטות האור לגוף.
🔹 כוח ה"לא" קודם תמיד לכוח ה"כן".
🔹 רק לאחר בניית ראש של השפעה אפשר להגיע לקבלה על מנת להשפיע.
🧠 תע"ס חלק ד' – אות ה'
הראש אינו סובל לקבל – יסוד האמונה והקבלה על מנת להשפיע
א. קודם עולם העקודים – מדוע אין כלים בראש?
▪️ שורשי כלים.
▪️ ההבדל בין ראש לגוף.
▪️ מדוע הראש הוא רק השפעה.
ב. מה פירוש "לא היה יכול לסובלו"?
▪️ פירוש בעל הסולם.
▪️ "סובל" מלשון בחירה.
▪️ מדוע אין זו חולשה אלא מדרגה.
ג. משה רבנו – ויסתר משה פניו
▪️ מדוע הסתיר את פניו.
▪️ הקשר לבחינת בינה.
▪️ מדוע זו שלמות ולא חיסרון.
ד. אברהם אבינו – מחוט ועד שרוך נעל
▪️ מדוע סירב לקבל.
▪️ הקשר ל"לא סובל לקבל".
ה. משל ראובן ושמעון (יורחב הרבה יותר)
▪️ מה הייתה מחשבת ראובן בזמן ההלוואה.
▪️ מדוע אסור היה לו להרגיש הקלה.
▪️ מה מגלה תחושת ההקלה.
▪️ ההבדל בין אמונה לידיעה.
▪️ כיצד משל זה מסביר את כל מבנה הראש והגוף.
ו. כיצד המחשבה מחייבת את המציאות
▪️ סיבה ומסובב.
▪️ מדוע כשהראש שלם הגוף מוכרח להוציא לפועל.
▪️ מדוע כל העיכובים מתחילים מהספק.
ז. עתיק ואריך אנפין
▪️ שני הכוחות שבראש.
▪️ כוח ה"לא".
▪️ כוח ה"כן".
▪️ כיצד שניהם בונים את הקבלה על מנת להשפיע.
ח. משל בן המלך והשלל
▪️ מדוע צריך לוותר על השלל.
▪️ מה הם האוצרות האמיתיים.
▪️ הקשר לעבודת האדם.
ט. פנינים מהשיעור
משפטים קצרים וחזקים של הרב, למשל:
🔹 "הראש אינו חסר יכולת לקבל, אלא בוחר שלא לקבל."
🔹 "אם הידיעה חיזקה את האמונה – סימן שהאמונה לא הייתה שלמה."
🔹 "הספק נולד בראש, והעיכוב מתגלה בגוף."
🔹 "כוח ה'לא' קודם תמיד לכוח ה'כן'."
🔹 "הצמצום אינו סוף הדרך – הוא ההכנה לקבלה האמיתית."
🔹 "ישראל הם 'לי־ראש' – תפקידם לבנות ראש הפועל כמו ראשו של הבורא."
הראש אינו מקום הקבלה – אלא מקום ההחלטה. הגוף אינו מקום ההחלטה – אלא מקום הביצוע.
כלומר, כל השיעור אינו רק על מבנה הפרצוף, אלא על עבודת האדם.
הרב למעשה מלמד שיש שלושה שלבים:
🟢 שלב א – הראש
אין עדיין קבלה.
יש בירור אחד בלבד:
האם אני רוצה לקבל לעצמי, או רק לעשות נחת רוח לבורא?
זו בחינת "לא סובל לקבל".
🟢 שלב ב – ההכרעה
אם אין אפילו נקודת קבלה עצמית,
הראש נעשה שלם.
כאן נמצאת האמונה מעל הדעת.
כאן אין ספקות.
🟢 שלב ג – הגוף
רק עכשיו האור מתפשט לכלים.
לא מפני שהראש השתנה,
אלא מפני שהכוונה כבר טהורה.
זו לדעתי הנקודה שהרב ניסה להחדיר במשך כל השיעור.
ויש עוד נקודה יפה שלא כדאי לפספס
בדרך כלל חושבים ש"הראש" הוא מקום של שכל.
אבל הרב הסביר שלא.
הראש הוא מקום האמונה.
דווקא שם האדם צריך להיות למעלה מן הדעת.
ורק אחר כך הידיעה יורדת לגוף.
זו הסיבה שהוא הביא את משל ההלוואה.
לכאורה מה הקשר בין הלוואה לבין תע"ס?
אבל עכשיו מובן.
ראובן לא נבחן כשהוא ראה את חשבון הבנק.
הוא נבחן ברגע שנתן את ההלוואה.
אם באותו רגע הייתה אמונה שלמה — שום ידיעה עתידית כבר לא תוסיף לו כלום.
אבל אם כשראה את חשבון הבנק הוא נרגע, שמח או קיבל ביטחון, התברר למפרע שבזמן הנתינה עדיין היה בו ספק.
זו דוגמה נפלאה למה שהרב מלמד:
הידיעה אינה בונה את האמונה.
היא רק מגלה איזו אמונה הייתה קיימת מלכתחילה.
אני רוצה להוסיף עוד חידוש אחד בסיכום
בסוף הסיכום אוסיף מסגרת קבועה בשם:
💎 לעבודת ה'
ושם נרכז את המסר המעשי של השיעור.
למשל בשיעור הזה:
💎 עיקר העבודה אינה לרדוף אחרי אורות והשגות.
💎 עיקר העבודה היא לבנות "ראש" נקי מנגיעה עצמית.
💎 כאשר הכוונה נעשית טהורה, האור מגיע בזמן הנכון.
💎 האדם אינו צריך לדאוג לגוף יותר מאשר לראש, משום שהגוף הוא תוצאה של מה שהוכרע בראש.
💎 ככל שהאמונה שלמה יותר, כך האדם פחות זקוק להוכחות חיצוניות.
השאר תגובה
אתה חייב להיות מחובר כדי לפרסם תגובה