·השיעור עוסק בביאור קבלי של תיקוני הזוהר וזוהר פרשת פנחס סביב הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו", תוך התמקדות בסוד הייחוד שבין המשפיע למקבל. מוסבר כי המילה "פיהו" מרמזת על חיבור בין זעיר אנפין (אות ו') למלכות (אות ה'), המיוצגים על ידי ארבע שפתיים המקבילות לכנפי החיות ולשמות הקודש הויה ואדני. המקורות מדגישים כי העונה אמן גדול מן המברך, כיוון שבעניית אמן מתבצע חיבור גימטרי מלא המאחד את השמות הללו לכדי שלמות אחת. בנוסף, מובא הקשר למבנה המשכן והכרובים, המלמד על הצורך בשילוב בין המעשה החומרי לכוונה הרוחנית להשגת גדלות. בסיום, מוסבר כי "זיווג דנשיקין" מייצג תקשורת של רחמים וגילוי סודות התורה, השונה מהנהגה של דין.
יום חמישי, 25 ביוני
כיצד סוד ה"נשיקות" מסביר את החיבור בין המשפיע למקבל?
סוד ה"נשיקות", המבוסס על הפסוק בשיר השירים "ישקני מנשיקות פיהו", מסביר את החיבור העמוק וההרמוני בין המשפיע למקבל דרך מספר רבדים וסמלים קבליים:
1. הרמז במילה "פיהו": המילה "פיהו" נדרשת כחלוקה לתיבות "פי ו-ה". האות ו' מסמלת את ה"זעיר אנפין", שהוא הזכר והצד המשפיע. האות ה' מסמלת את המלכות (הנוקבא), שהיא הצד המקבל. משמעות ה"נשיקות" מהפה שלו היא יצירת חיבור שלם בין המשפיע (ו') לבין המקבל (ה').
2. סוד ארבע השפתיים ושילוב השמות: בנשיקה מעורבות ארבע שפתיים: שפה עליונה ותחתונה מצד המשפיע, ושפה עליונה ותחתונה מצד המקבל. ארבע שפתיים אלו מרמזות על שילוב של שני שמות בני ארבע אותיות כל אחד:
שם הויה שמייצג את הזעיר אנפין, המשפיע, השפע העליון ואור החסדים.
שם אדנות (אדנ-י) שמייצג את המלכות, המקבלת ואור החוכמה.
כאשר השפתיים נפגשות בנשיקה, מתרחש חיבור בין שני השמות הללו, כך שהמשפיע והמקבל נכללים זה בזה – המשפיע כולל בתוכו חסדים וחוכמה יחד, וגם המקבל כלול מחסדים וחוכמה יחד. זהו גם סוד המילה "אמן", שעלתה בגימטריה כמניין שילוב השמות הויה ואדנות יחד, ועל ידי אמירתה מחברים את המשפיע והמקבל.
3. אופי החיבור: "פיוס" לעומת "הכאה": אחד ההסברים העמוקים לחיבור על ידי נשיקה הוא ההבחנה בין סוגי הקשרים בין עליון לתחתון. ישנו קשר הנובע ממידת הדין הנקרא "זיווג דהכאה" – מצב שבו התחתון "מכה" באור ומסרב לקבלו כחלק מתהליך התיקון. לעומת זאת, סוד הנשיקות מתאר קשר עליון יותר הנקרא "זיווג דנשיקין". זהו חיבור השייך לעולם האצילות שבו שולטת מידת הרחמים, ולכן החיבור אינו נעשה על ידי הכאה אלא על ידי "פיוס" – מתוך רגש, הכרה והשלמה הדדית אחד עם השני. נשיקות פיהו מסמלות את זיווג המדרגות העליונות (בחינת ראש), חיבור של פנים בפנים המבטא קשר שלם של אהבה וגילוי סודות.
היום • 2:32
מילון ערכים
📍 פיהו (פי ו-ה): נדרש בחלוקה לאותיות "פי", "ו", "ה". האות ו' מסמלת את המשפיע (זעיר אנפין), והאות ה' מסמלת את המקבל (מלכות/נוקבא). המילה כולה בפסוק "ישקני מנשיקות פיהו" מרמזת על החיבור והייחוד בין שני כוחות אלו.
📍 זעיר אנפין: הצד הזכרי והמשפיע. הוא קשור לאות ו', מסמל את אור החסדים ואת שם הוי"ה, ומכונה גם בחינת "פנים".
📍 מלכות / נוקבא: הצד הנקבי והמקבל. קשורה לאות ה' התחתונה, מסמלת את החיסרון שמתמלא באור החוכמה, קשורה לשם אדנו"ת, ומכונה גם בחינת "כנפיים" או סוף המדרגה (כמו כנף הבגד).
📍 ארבע שפתיים / ארבע כנפיים: בנשיקה מעורבות שתי השפתיים (עליונה ותחתונה) של המשפיע ושתי השפתיים של המקבל. ארבע השפתיים הללו מקבילות ל"ארבע כנפיים" של החיות, ומרמזות על שילוב ארבע האותיות של שם הוי"ה יחד עם ארבע האותיות של שם אדנו"ת. במצב זה המשפיע והמקבל נכללים זה מזה בחסדים וחוכמה יחד.
📍 אמן (שילוב שמות הוי"ה ואדנו"ת): על פי הזוהר, העונה "אמן" גדול מן המברך, משום שהמילה "אמן" עולה בגימטריה בדיוק כמניין שילוב שני השמות הקדושים יחד (הוי"ה ואדנו"ת). אמירת אמן (ובמיוחד בחזרת הש"ץ על ידי עשרה מתפללים) יוצרת בפועל את הייחוד השלם הזה.
📍 זיווג דהכאה (הכאה של זיווג): סוג של חיבור המבוסס על מידת הדין (מאפיין את פרצופי אדם קדמון). זהו מצב בו התחתון "מכה" באור ודוחה אותו כחלק מתהליך בניית הכלים והתיקון, ומתוך כך נוצר הזיווג.
📍 זיווג דנשיקין: קשר עליון ורוחני (בחינת ג"ר – שלוש ספירות ראשונות) השייך לעולם האצילות, שבו שולטת מידת הרחמים. זהו חיבור המקביל ל"נשיקות פיהו" ונעשה מתוך השלמה ואהבה, ולא על ידי הכאה.
📍 פיוסה (פיוס): האופן שבו מתבצע "זיווג דנשיקין". בניגוד לדין שדורש הכאה, כאן החיבור נעשה בפיוס, מתוך הכרה, רגש עמוק והשלמה הדדית בין העליון לתחתון.
📍 כרובים (פנים בפנים): הכרובים שעל ארון הברית מייצגים את שתי השפתיים והכנפיים. כאשר הם מופנים זה לזה ("פנים אל פנים"), הדבר מסמל את החיבור השלם של שמות הוי"ה ואדנו"ת, כפי שהיה במתן תורה, ומרמז על הגילוי העתידי והמשמח ביותר של סודות וטעמי התורה העמוקים.
📍 סוד ה"חצי": עיקרון המופיע במידות המשכן (כמו אמה וחצי, או מחצית השקל). המושג "חצי" מסמל שהפעולה הפיזית או בניין החומר היא רק חצי מהעבודה. החצי השני, המעניק את צורת ההשפעה השלמה, נוצר על ידי הכוונה הרוחנית של האדם בקיום המצוות, ומרמז לכך שתיקון המלכות בשלמותו נעשה רק בחלק של כלי ההשפעה שלה.
מדוע מידות המשכן מצוינות כחצי ומה הקשר לתיקון המלכות?
הציון של מידות המשכן במושגים של "חצי" (כמו "אמתיים וחצי", "אמה וחצי" או "מחצית השקל") נושא בחובו מסר רוחני עמוק לגבי אופן עבודת האדם ולגבי תהליך תיקון המלכות:
1. העשייה הפיזית היא רק חצי מהעבודה: מידות החצי מרמזות כי הפעולה הפיזית של בניין המשכן, או העשייה החומרית של המצוות כשלעצמן, מהוות רק חצי מהפעולה. החומר והבסיס הפיזי לבדם אינם מספיקים. החצי השני, שמשלים את העבודה, מגיע מצד האדם – על ידי הכוונה שלו בקיום המצוות. הכוונה הרוחנית היא זו שמעניקה לחומר את ה"צורה", שהיא צורת ההשפעה השלמה.
2. תיקון המלכות והגבלת מידת הדין: סוד ה"חצי" קשור באופן ישיר ל"צמצום ב'", שבו המלכות עולה וחוצה את המדרגה הרוחנית לשתיים – חצי עליון וחצי תחתון. הקשר לתיקון המלכות מתבטא בכך שלא ניתן בשלב זה לתקן ולגלות את המלכות כולה. אם מגלים את כל המלכות בשלמותה, הדבר מעורר מיד את מידת הדין הקשה.
לכן, התיקון מוגבל רק ל"חצי" מן המלכות – החלק שנקרא "כלים דהשפעה" או "כלים דפנים". אנו מתקנים ומשתמשים רק באותם חלקים של המלכות שמסוגלים להיות בתכונת השפעה, בעוד ששאר המלכות נותרת מכוסה בשלב זה. זו הסיבה שמידות המשכן, שמייצגות את בניין ועיצוב המלכות, מופיעות כחצאי מידות, כדי להזכיר שהתיקון כעת נעשה רק בחלק של ההשפעה ולא במלכות כולה.
מהו ההבדל המהותי בין זיווג דהכאה לזיווג דנשיקין?
ההבדל המהותי בין שני סוגי הזיווגים (חיבורים) טמון באופי הקשר שבין המדרגה העליונה לתחתונה ובמידה הרוחנית השולטת בכל אחד מהם:
זיווג דהכאה (חיבור מתוך דין והתנגדות): סוג חיבור זה קשור למידת הדין ומתאפיין במדרגות הנקראות "פרצופי אדם קדמון". המהות של זיווג זה היא שהתחתון "מכה" באור ובתחילה מסרב לקבלו בטענה שהוא "לא רוצה לקבל". הקשר מבוסס למעשה על דחייה והתנגדות ראשונית לאור, אך מאחר והתוצאה הסופית של התהליך היא חיובית ומובילה לחיבור מסוים, אנו מתייחסים אליו כ"זיווג" למרות שמקורו בהכאה ודין.
זיווג דנשיקין (חיבור מתוך רחמים ופיוס): לעומת זאת, סוג חיבור זה קשור למידת הרחמים ומאפיין את "פרצופי אצילות" והמדרגות העליונות ביותר (המוגדרות כבחינת ראש או ג"ר). במצב זה, החיבור אינו נעשה על ידי הכאה או דחייה של האור, אלא בדרך של "פיוס" מתוך השלמה, הכרה הדדית ורגש עמוק של העליון והתחתון אחד עם השני. זהו מצב בו המלכות מתוקנת במידת הרחמים, ולכן החיבור מכונה "נשיקות פיהו" ומבטא קשר שלם והרמוני.
לסיכום, הפער המהותי הוא שזיווג דהכאה מבוסס על מידת הדין, דחיית האור וריחוק, בעוד שזיווג דנשיקין מבוסס על מידת הרחמים, השלמה, רגש וחיבור הדדי פנים אל פנים.
אילו סודות עתידה התורה לגלות בזמן שהכרובים יהיו פנים אל פנים?
על פי המקורות, המצב שבו הכרובים נמצאים "פנים אל פנים" מייצג קשר של אהבה וחיבור ישיר עם הקדוש ברוך הוא, בדומה לגילוי שהיה במתן תורה.
הסודות שעתידים להתגלות בזמן זה קשורים להבטחה אלוהית לגילוי עתידי ונוסף, המכונה "מתן תורה שני". בזמן התגלות זו, המקבילה למצב של הכרובים פנים אל פנים ולסוד "ישקני מנשיקות פיהו", הקדוש ברוך הוא עתיד לגלות לישראל את סוד טעמיה של התורה ואת מסתרי צפונותיה.
על פי פירוש רש"י המובא במקורות, גילוי עמוק זה של סודות התורה וטעמיה יהיה משמח, ערב ומתוק יותר מכל שעשוע, עונג או משתה יין, וזהו למעשה הייעוד העליון של אותו קשר "פנים בפנים".
כיצד אמירת אמן יוצרת את החיבור בין שם הוויה לאדנות?
אמירת "אמן" אינה משמשת רק כהסכמה לברכה, אלא היא פעולה רוחנית אקטיבית היוצרת את החיבור והייחוד בין שם הוי"ה (המסמל את המשפיע, החסדים, בחינת ה"פנים" וה"קול") לבין שם אדנו"ת (המסמל את המקבל, המלכות, בחינת ה"כנפיים" וה"דיבור"). חיבור זה נוצר ומתבסס על מספר רבדים:
סוד הגימטריה והשילוב: המילה "אמן" עולה בגימטריה בדיוק כמניין שילוב שני השמות יחד – הוי"ה ואדנו"ת. בעצם אמירת המילה טמון הכוח לחבר ולשלב את כוח ההשפעה העליון עם כוח הקבלה התחתון לכדי שלמות אחת.
כוח הציבור והאחדות: על פי הזוהר (פרשת פנחס), הייחוד של שני השמות אינו יכול להתרחש כראוי בתפילת העמידה בלחש של היחיד, שכן אז השמות נותרים נפרדים (הוי"ה בפנים ואדנו"ת בכנפיים). הייחוד השלם נעשה רק בחזרת הש"ץ, כאשר יש מניין (עשרה מתפללים) והציבור כולו עונה "אמן" באחדות. התשובה המשותפת של הציבור היא זו שמאפשרת את הייחוד האמיתי.
ייחוד של "קול ודיבור": אמירת אמן יוצרת חיבור בין ה"קול", המיוחס לשם הוי"ה (זעיר אנפין), לבין ה"דיבור", המיוחס לשם אדנו"ת, ובכך היא מאחדת את שני הכוחות הללו.
מסיבות אלו קובע הזוהר כי "גדול העונה אמן יותר מן המברך". בעוד שהמברך לבדו אינו יכול להשלים את הייחוד, העונה "אמן" הוא זה שמחבר בפועל בין השמות ומביא את המהלך הרוחני לכדי שלמות, באותו אופן שעליו מרמז הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו" – חיבור שלם של אהבה ופיוס בין העליון לתחתון.
מהי המשמעות של ארבע הכנפיים בהקשר של שם הוויה ואדנות?
בסוד הקבלה המובא במקורות, "ארבע הכנפיים" מייצגות את ארבע האותיות של שם אדנות (אדנ-י), אשר קשור לספירת המלכות ולצד המקבל (הנוקבא). משמעותן העמוקה של הכנפיים מתבהרת מתוך ההקבלה והחיבור שלהן ל"ארבע פנים" – המייצגות את ארבע האותיות של שם הוי"ה, שקשור ל"זעיר אנפין" ולצד המשפיע (הזכר).
המשמעות של ארבע הכנפיים בהקשר של שילוב השמות מתבטאת במספר אופנים מרכזיים:
סמל לסוף המדרגה ולמלכות: המושג "כנפיים" מדומה לכנף הבגד, כלומר לסוף הבגד או לסוף המדרגה הרוחנית. עובדה זו משייכת אותן למלכות, שהיא הקצה התחתון שמקבל את השפע. בעוד ששם הוי"ה מייצג את ה"פנים", שהן סוד אור החסדים וההשפעה, שם אדנות (הכנפיים) מייצג את החיסרון והכלי שמצפה להתמלא באור החוכמה.
התכללות השמות זה בזה: מטרת העבודה הרוחנית היא להביא לחיבור המתואר בפסוק "וארבע פנים וארבע כנפיים לאחת להם". כאשר ארבע הכנפיים (שם אדנות) מתחברות עם ארבע הפנים (שם הוי"ה), נוצר שילוב הדדי שבו המשפיע והמקבל נכללים זה מזה. המשמעות היא ששם הוי"ה (המשפיע) יכלול בתוכו גם חסדים וגם חוכמה, וכן שם אדנות (המקבל) יכלול גם חוכמה וגם חסדים. זהו חיבור מושלם המיוצג בשילוב של שמונה האותיות של שני השמות יחד.
הקבלה לארבע השפתיים ולחיבור קול ודיבור: החיבור של הפנים והכנפיים מקביל לסוד "ארבע שפתיים" בנשיקה (שתי שפתיים מהמשפיע ושתיים מהמקבל), מה שמוביל ל"זיווג דנשיקין". כמו כן, חיבור זה מרמז לאיחוד בין ה"קול" (המיוחס לשם הוי"ה) לבין ה"דיבור" (המיוחס לשם אדנות), חיבור שאותו אנו יוצרים בפועל כאשר אנו עונים "אמן".
מעבר מפירוד לייחוד (פתיחת ההסתרה): במצבים בהם לא מתקיים ייחוד שלם, למשל בתפילת הלחש של היחיד, מתואר המצב כ"פניהם וכנפיהם פירודות" – קרי, שם הוי"ה ושם אדנות פועלים בנפרד. לעומת זאת, בזמן ייחוד אמיתי הבא מתוך רחמים ואהבה, הכנפיים שהסתירו עד כה על המלכות נפתחות, ומאפשרות קשר ישיר, פתוח ומשלים בין הקדוש ברוך הוא לשכינה.
כיצד אמירת אמן בחזרת הש"ץ משלימה את ייחוד הקול והדיבור?
אמירת "אמן" בחזרת הש"ץ אינה רק אישור או הסכמה לברכה, אלא הפעולה הרוחנית המדויקת שמוציאה אל הפועל את הייחוד השלם בין ה"קול" ל"דיבור":
1. המשמעות הרוחנית של קול ודיבור: על פי המקורות, ה"קול" מייצג את "זעיר אנפין" ואת שם הוי"ה (צד המשפיע), בעוד שה"דיבור" מייצג את ספירת המלכות ואת שם אדנו"ת (צד המקבל). המטרה בעבודה הרוחנית היא לאחד בין שני הכוחות הללו איחוד מוחלט.
2. ההבדל בין תפילת הלחש לחזרת הש"ץ: בזמן תפילת העמידה בלחש של היחיד, לא נוצר הייחוד והשילוב בין השמות הוי"ה ואדנו"ת. במצב זה, ה"פנים" (הוי"ה) וה"כנפיים" (אדנו"ת) נותרים במצב של פירוד. הייחוד האמיתי והשלם מתאפשר להתרחש רק במסגרת הציבורית – בזמן חזרת הש"ץ, כאשר נוכח מניין של עשרה מתפללים והציבור כולו נמצא באחדות ושלמות.
3. השלמת הייחוד באמצעות עניית אמן בקול: כאשר שליח הציבור מברך והקהל עונה "אמן", הם למעשה מבצעים את השילוב בפועל. פעולת הענייה של אמן מצד הקהל נעשית בקול ודיבור, ובכך מחברת ומייחדת הלכה למעשה את כוח ה"קול" (הוי"ה) עם כוח ה"דיבור" (אדנו"ת).
חיבור מושלם זה משתקף גם מתמטית, שכן המילה "אמן" שווה בגימטריה בדיוק למניין שילוב שני השמות הללו יחד. מסיבה זו גדול העונה "אמן" יותר מן המברך: בעוד שהברכה מכינה את השפע, עניית האמן על ידי הציבור בחזרת הש"ץ היא זו שחותמת ומשלימה בפועל את הייחוד בין הקול והדיבור. איחוד זה של הוי"ה ואדנו"ת הוא הוא מהותו של סוד הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו", המבטא חיבור עליון בין המשפיע למקבל.
השאר תגובה
אתה חייב להיות מחובר כדי לפרסם תגובה