סיכום זוהר וירא אות קט'ו מאמר הקורבנות ביחס לפרשה וביחס לעליית הנשמה לאחר הפטירה 21.6.26
קישור לשיעור
השיעור עוסק *בעליית הנשמה* ובמצבה הרוחני של הנפש בשני מצבים: במהלך *השינה* ובזמן *הפטירה*. הרב מבחין בין העלייה הלילית המאפשרת התחדשות לבין העלייה הסופית לאחר המוות, תוך קישור הדוק לפסוקי פרשת וירא ולדמותו של אברהם אבינו. מודגש כי ** הם כוחות רוחניים המקבילים לקרבנות, ובכוחם לבטל גזרות קשות ולטהר את האדם. *הקו האמצעי*, המיוצג על ידי יעקב אבינו, מוצג כגורם המפתח המאפשר את הקשר בין הנשמה לקדוש ברוך הוא. לבסוף, ההסבר מציין כי עשיית מצוות **ובאמונה, ללא עירוב השכל המוגבל, היא הדרך לתיקון הרצון העצמי ולזכייה *בהארת פנים* עליונה.
היום • 15:00
מהם הרעיונות המרכזיים המוצגים במקורות וכיצד הם משפיעים עלינו?
עליית הנשמה בשינה ולאחר הפטירה: המקורות מציגים הקבלה בין עליית הנשמה המתרחשת בכל לילה בזמן השינה, לבין עליית הנשמה הסופית לאחר פטירת האדם מן העולם בסוף ימיו. בשני המצבים מתרחש תהליך של התנתקות מן הגוף, כאשר בזמן השינה האדם מפסיק לראות, לשמוע ולטעום, ובכך הוא מתנתק למעשה מ"הרצון לקבל" שמנהל אותו ביום-יום. כדי שהנשמה תתקבל למעלה בשלמות, עליה להתחבר ל"קו האמצעי", המיוצג על ידי יעקב אבינו, אשר מהותו היא צמצום הרצון לקבל האנוכי.
כוחה של התורה לשנות את הטבע ולבטל גזירות: רעיון מרכזי נוסף הוא שהטבע האנושי הבסיסי הוא ה"רצון לקבל", אשר במצבו הגולמי מהווה שורש לדינים ולמוות. התורה היא האמצעי ("תבלין") היחיד שיכול לשנות את הטבע הזה ולטעת באדם רצון להשפיע במקום רצון לקבל לעצמו. השפעתה של התורה היא כה דרמטית, עד שיש לה כוח עצום לבטל גזירות מוות ולשנות מציאות, כפי שחזקיהו המלך הצליח בעזרת כוח התורה והתפילה לבטל את גזירת המוות שנגזרה עליו על ידי הקדוש ברוך הוא.
מסירות נפש וקריאת שמע על המיטה: רעיונות אלו משפיעים על שגרת יומנו דרך הדרישה ל"מסירות נפש", הבאה לידי ביטוי מעשי בקריאת שמע על המיטה. טרם השינה, על האדם לקבל עליו עול מלכות שמיים בלב שלם ולמחול לכל מי שפגע בו במהלך היום, מתוך הבנה שהכל מגיע מהקדוש ברוך הוא. עבודה רוחנית זו משולה לטהרה של פרה אדומה, והיא מנטרלת את כוח הדין, מגינה על האדם מרוחות רעות, ומאפשרת לנשמתו לעלות למקומה הראוי בלילה.
לימוד תורת הקורבנות מתוך כוונת הלב במקום שכל קר: לאחר חורבן בית המקדש, לימוד התורה מהווה תחליף להקרבת קורבנות. עם זאת, המקורות מזהירים כי הלימוד והעבודה הרוחנית חייבים להיעשות מתוך "כוונת הלב", אמונה ומסירות נפש, ולא רק כהבנה שכלית טכנית. כאשר אדם מזכיר את עניין הקורבנות בבית הכנסת או בבית המדרש ומכוון בהם את ליבו, הוא זוכה לכך שהמלאכים המקטרגים עליו הופכים לסנגורים שאינם יכולים להרע לו.
פעולה מתוך אמונה ומהירות, מעל ההתלבטות השכלית: השפעה משמעותית נוספת על התנהלותנו נלמדת מהמהירות שבה פעלו הצדיקים. אברהם אבינו ש"רץ אל הבקר" ואהרון הכהן ש"לקח מהר" את הקטורת כדי לעצור את המגפה, מלמדים אותנו עיקרון של עשייה מהירה. המהירות בעבודת השם מסמלת עשייה מתוך אמונה טהורה ולב שלם, מבלי להכניס את השכל וההתלבטויות לפעולה. כאשר אדם מערב את השכל המחשב חשבונות, הוא נוטה לפעול באיטיות ולעכב את המצווה, אך עשייה מהירה מתוך אמונה מאפשרת לתקן את האגו, לבטל גזירות, ולזכות לראות את פני השכינה.
הסבר את הנושאים המורכבים ביותר בטקסט בצורה פשוטה
הקו האמצעי, יעקב אבינו וויתור על האגו (הקשר בין שינה למוות): המקורות מסבירים שכל לילה כשאנחנו הולכים לישון, הנשמה שלנו עולה למעלה, בתהליך שדומה מאוד למה שקורה לאחר פטירת האדם. המושג המורכב כאן הוא שכדי שהנשמה תתקבל למעלה, היא זקוקה ל"קו האמצעי", המיוצג על ידי יעקב אבינו. בצורה פשוטה: "הקו האמצעי" מסמל את היכולת לצמצם את האנוכיות ואת "הרצון לקבל" לעצמנו בלבד. כשאנחנו ישנים, הגוף שלנו ממילא מתנתק מהרצונות האלה – אנחנו לא אוכלים, לא רואים ולא נהנים מדברים פיזיים. יעקב אבינו מייצג את הוויתור הזה לטובת חיבור רוחני. המסר הוא שכדי להתחבר באמת לרוחניות (הן בחיים והן לאחר המוות), אנחנו חייבים לשחרר את האגו והרצון האנוכי שלנו.
סוד התורה כתחליף לקורבנות ול"פרה אדומה": נושא מורכב נוסף הוא כיצד קריאת טקסטים או לימוד תורה יכולים להחליף הקרבת קורבן פיזי בבית המקדש ולשנות את המציאות. בצורה פשוטה: בזמן שבית המקדש היה קיים, כשאדם הביא קורבן, הוא היה אמור להסתכל על הקורבן ולהרגיש שהוא מקריב את האנוכיות של עצמו למען ה' (מסירות נפש). היום, כשאין מקדש, התורה מחליפה את הקורבנות, אך יש לכך תנאי הכרחי: הלימוד והקריאה על הקורבנות חייבים לבוא מתוך כוונת הלב, אמונה ומסירות, ולא רק מתוך ניתוח שכלי טכני וקר. המקורות משווים זאת ל"פרה אדומה" – חוק רוחני שאי אפשר להבין בשכל האנושי. כלומר, העוצמה האמיתית של התורה מתגלה כשאנחנו לומדים אותה באמונה תמימה ומסירות, גם אם אנחנו לא מבינים הכל בשכלנו. לימוד כזה הופך את המלאכים המקטרגים לסנגורים.
הסכנה שבהתלבטות השכלית והכוח שבעשייה מהירה: המקורות מציגים רעיון מפתיע לפיו השכל וההיגיון שלנו יכולים להפריע לנו בעבודת המידות ובעשיית טוב. בצורה פשוטה: כשאדם מתבקש לעשות מעשה טוב או מצווה והוא מתחיל "לחשב חשבונות" בשכלו (למשל: "אולי אעשה זאת מחר?", "מישהו אחר יעשה את זה"), הוא בעצם נותן לאגו שלו לעכב אותו, והפעולה נעשית באיטיות. לעומת זאת, המקורות מביאים את אברהם אבינו ש"רץ אל הבקר" (כדי להביא אוכל לאורחיו) ואת אהרון הכהן ש"לקח מהר" את הקטורת (כדי לעצור את המגפה). המהירות הזו מסמלת פעולה מתוך אמונה וחיבור אמיתי מהלב, ללא ספקות ועיכובים של השכל. לפעולה כזו, העוקפת את האגו, יש כוח אדיר שמאפשר אפילו לבטל גזירות רעות ולהציל חיים.
איך פרשת אברהם והמלאכים מרמזת על עבודת הקורבנות ותיקון הנשמה?
פרשת אברהם והמלאכים מפורשת בזוהר כאלגוריה עמוקה להתמודדות של הנשמה עם מידת הדין, ולכך שעל ידי לימוד ענייני הקורבנות מתוך מסירות נפש ניתן לתקן את הנשמה ולהגן עליה.
שלושת המלאכים כבית דין לנשמה: המילים בפרשה "שלושה אנשים ניצבים עליו" מסמלות מצב של משפט, בו בודקים ודנים את הנשמה על מעשיה במהלך חייה או ביום פטירתה. המלאכים מתוארים כמי שניצבים כדי לעיין בדינו של האדם, ממש כפי שאדם עומד למשפט.
הבריחה ל"אוהל" כסמל לבית המדרש: כאשר מתעוררת מידת הדין והנשמה מבינה שבאים לבדוק את מעשיה, התגובה המיידית המתוארת היא "וימהר אברהם האוהלה". ה"אוהל" בפרשה מסמל את בית המדרש, המקום שאליו הנשמה פונה כדי ללמוד את ענייני הקורבנות.
סוגי הקורבנות המרומזים באירוח: הזוהר מסביר כיצד כל פרט בהכנסת האורחים של אברהם מרמז לסוג אחר של קורבן מבית המקדש:
הבקשה לשרה "מהרי שלוש סאים קמח" מסמלת את קורבנות המנחות.
הפעולה של "ואל הבקר רץ אברהם" מרמזת על הבאת קורבנות מן החי ("בקר"). למעשה, כל המשך הפרשה והפעולות שאברהם עושה מפורשים כלימוד של תורת הקורבנות.
המהירות בפעולה כסמל למסירות נפש ולעקיפת השכל: המוטיב הבולט ביותר בהתנהלותו של אברהם הוא המהירות (וימהר, רץ, מהרי). כפי שהוסבר קודם לכן, מהירות זו מסמלת עשייה מתוך אמונה שלמה, כוונת הלב ומסירות נפש, מבלי להכניס את השכל והספקות שעלולים לעכב את הפעולה. כאשר אדם "רץ" אל הבקר או "ממהר" לאוהל (כלומר, לומד את תורת הקורבנות בבית המדרש מתוך כוונה אמיתית שבלב ולא רק כהבנה שכלית טכנית), הוא מתקן את נשמתו ומגן על עצמו. לימוד פנימי ומהיר זה גורם למלאכים שבאו לדון אותו להפוך לטובתו, ומונע מהם את היכולת להרע לו.
מה הקשר בין יעקב אבינו ל"צער גידול בנים" ועליה למעלה?
כיצד לימוד הקורבנות מגן עלינו מפני המלאכים המקטרגים?
מדוע השכל וההתלבטות נחשבים למכשול בעשיית מצווה?
מה הקשר בין יעקב אבינו ל"צער גידול בנים" ועליה למעלה?
הקשר בין יעקב אבינו, "צער גידול בנים" ועליית הנשמה נובע מתפקידו של יעקב כנציג "הקו האמצעי" ומהות של מסירות נפש וויתור על האגו.
כאשר הנשמה עולה למעלה, בין אם בשנת הלילה ובין אם לאחר פטירת האדם, היא מתקבלת על ידי האבות (אברהם ויצחק), אך היא אינה יכולה להתקבל בשלמות וליצור קשר אמיתי עד שיעקב אבינו מצטרף כדי לקבל את פניה. הקדוש ברוך הוא פונה ספציפית ליעקב, שמייצג את "הקו האמצעי", ואומר לו: "אתה שהיה לך צער גידול בנים, לך קבל פניו של פלוני הצדיק שבא לכאן".
המושג "צער גידול בנים" מקבל כאן משמעות רוחנית עמוקה: ראשית, הוא מסמל מסירות נפש מוחלטת שעושה אדם עבור אחרים (כמו עבור בניו ומשפחתו). שנית, בשפת הקבלה, תכונה זו של יעקב מוגדרת כ"מיעוט הג"ר (ג' ראשונות) של החכמה" – כלומר, צמצום מכוון של "הרצון לקבל" לעצמו, וביטול האנוכיות הבסיסית של האדם.
החיבור לעליית הנשמה טמון בכך שכדי שהנשמה תוכל לעלות ולהתקבל למעלה ללא פגיעה, עליה להידמות לתכונתו של יעקב. בזמן השינה או הפטירה, האדם מתנתק ממילא מן הגוף ומפסיק לפעול מתוך הרצון לקבל (הוא אינו רואה, טועם או נהנה פיזית). כדי להשלים את תהליך ההתנתקות הזה בצורה נכונה, על האדם לעורר בעצמו מסירות נפש. פעולה זו נעשית באופן מעשי דרך קריאת שמע על המיטה, בה האדם מוחל לכל מי שפגע בו, משחרר את האגו ומוסר את נפשו לקדוש ברוך הוא.
כאשר האדם מאמץ את התכונה הזו של ויתור על האנוכיות ("צער גידול בנים"), הוא מנטרל את כוח הדין שעלול לשלוט בו בלילה, ומאפשר לנשמתו לעלות בבטחה למקומה הראוי ולהתקבל על ידי הקדוש ברוך הוא והאבות.
כיצד תפילת חזקיהו המלך מלמדת על כוחה של התורה?
מה הקשר בין מהירות עשיית המצווה לבין עקיפת השכל?
כיצד לימוד קורבנות היום נחשב לתחליף להקרבה פיזית?
כיצד תפילת חזקיהו המלך מלמדת על כוחה של התורה?
תפילתו של חזקיהו המלך ממחישה את העוצמה הבלתי נתפסת של התורה, עד כדי יכולת לשנות את הטבע האנושי ולבטל גזירות מוות אלוהיות.
כאשר הנביא ישעיהו הודיע לחזקיהו כי נגזרה עליו מיתה ("בן מוות אתה"), חזקיהו לא קיבל את הגזירה כסוף פסוק. הוא סבב את פניו אל הקיר והתפלל, ובזכות כך זכה לתוספת של 15 שנות חיים. הזוהר (על פי פירוש הסולם) מקשה כיצד הצליח חזקיהו, בשר ודם, לבטל גזירת מוות מפורשת של הקדוש ברוך הוא שהועברה דרך נביא. התשובה לכך היא שהכוח העצום שעמד מאחורי התפילה נבע מן התורה,.
מתוך מעשה זה נלמדים מספר עקרונות עומק על כוחה של התורה:
הסרת מחיצות והגעה לתשובה שלמה: כוח התורה שעליו נשען חזקיהו אפשר לו להגיע לתשובה כל כך שלמה, עד שלא נותר שום דבר חוצץ בינו לבין "הקיר", אשר מסמל את השכינה הקדושה.
שינוי הטבע האנושי וביטול ה"רצון לקבל": התורה מקבילה ל"קו האמצעי", שתפקידו למעט ולצמצם את האנוכיות הטבעית של האדם, המכונה "הרצון לקבל",. כפי שראינו קודם לכן לגבי יעקב אבינו ומידת הדין, הרצון לקבל האנוכי (המשכת החכמה לעצמו) הוא השורש למוות. התורה היא האמצעי ("התבלין") היחיד במציאות שיכול לשנות את הטבע הגולמי הזה ולהפוך אותו ל"רצון להשפיע".
מסירות נפש ככלי לביטול הדין: חזקיהו השתמש בתורה כדי לבטל את הרצון לקבל הטבעי שלו ולרכוש במקומו טבע חדש של מסירות נפש,. השינוי המהותי הזה בתוכו הוא שגרם לביטול גזירת המיתה שריחפה מעליו.
המסקנה העולה מסיפורו של חזקיהו היא שאדם שעוסק בתורה ואחוז ב"עץ החיים", אינו צריך לירא מעליונים, מתחתונים או ממחלות ורוחות רעות,. התורה אינה רק טקסט לימודי, אלא כוח רוחני אקטיבי המלמד את האדם עצה כיצד לשוב לפני אדונו, ובכוחה להביא לכך שאפילו גזירה שנגזרה שלא להתבטל – מתבטלת מיד ואינה שורה עוד על האדם.
מהי המשמעות הרוחנית של 15 השנים שנוספו לחזקיהו?
מדוע התורה נחשבת כ"תבלין" ליצר הרע והאגו?
איך קריאת שמע על המיטה קשורה לביטול הדין?
מה הקשר בין מהירות עשיית המצווה לבין עקיפת השכל?
הקשר בין מהירות עשיית המצווה לבין עקיפת השכל טמון בכך שהמהירות מסמלת פעולה מתוך אמונה טהורה ומסירות נפש, מבלי לתת למחשבה האנושית ולחישובים לעכב את המעשה.
כאשר אדם נדרש לקיים מצווה והוא מתחיל לערב את השכל וההיגיון, הוא נוטה להתלבט ולהכניס שאלות למערכת השיקולים שלו. מחשבות כמו "אולי אעשה זאת מחר?" או "אולי מישהו אחר יעשה זאת?" נובעות מההתערבות השכלית, והן בהכרח גורמות לפעולה להיעשות באיטיות ובעצלתיים.
לעומת זאת, כאשר אדם פועל במהירות, הוא מדלג על שלב ה"חישובים" של השכל, ופועל ישירות מתוך כניעה לציווי ומתוך אמונה שבלב. המהירות, כפי שבאה לידי ביטוי אצל אברהם אבינו ש"רץ" ו"מיהר" אל הבקר, או אצל אהרון הכהן שלקח מהר את הקטורת לעצור את המגפה, מעידה על כך שהאדם לא הכניס את שכלו אל תוך העשייה, אלא פעל במסירות נפש מוחלטת.
דוגמה מעשית המובאת במקורות כדי להמחיש רעיון זה היא מצוות אפיית המצה. את המצה יש להכין במהירות רבה (בתוך 18 דקות לכל היותר), ודרישה הלכתית זו מסמלת בדיוק את העיקרון הרוחני: הימנעות מהמתנה המכניסה את השכל אל העניין, והכרח לבצע את המצווה מתוך אמונה ולב טהור בלבד, תוך עקיפה מלאה של המחשבה המעכבת.
כיצד קריאת שמע על המיטה נחשבת למסירות נפש?
מה הקשר בין אפיית מצה למהירות ועקיפת השכל?
מדוע התורה נחשבת ל'תבלין' היחיד לשינוי הטבע האנושי?
איך קריאת שמע על המיטה קשורה לביטול הדין?
קריאת שמע על המיטה קשורה לביטול הדין בכך שהיא מהווה אקט עמוק של מסירות נפש וביטול מוחלט של האגו וה"רצון לקבל".
לפני שהאדם הולך לישון, עליו לקבל עליו עול מלכות שמיים בלב שלם, ללא כל מחיצה בינו לבין המלכות. החלק המרכזי בעבודה רוחנית זו בא לידי ביטוי כאשר האדם אוסף את כל אירועי היום ומוחל וסולח לכל מי שפגע בו, מתוך הכרה ברורה שהכל מגיע מהקדוש ברוך הוא. ויתור זה על הטינה והאגו הוא למעשה שחרור של ה"רצון לקבל", והוא נחשב למסירות נפש של ממש.
המקורות ממשילים את מסירות הנפש הזו שבקריאת שמע על המיטה לפעולתה של פרה אדומה. כשם שאפר פרה אדומה מטהר את טומאת המת (המסמלת את הרצון האנוכי שהוא שורש הדין, הטומאה והמוות), כך מסירות הנפש של האדם בלילה עוקרת את הרצון לקבל ומחזירה אותו לשורש טהור.
כתוצאה מתהליך זה, מנוטרל כוח הדין: האדם ניצל מיד מכל החולאים והרוחות הרעות, וכוח הלילה (המייצג את הדין) מאבד את יכולתו לשלוט עליו או לפגום בו. ביטול הדין מאפשר לנשמה לעלות בבטחה למקומה הראוי, מבלי שהמלאכים המקטרגים יוכלו לעכב אותה, וכך היא זוכה להתקבל בשלמות ולראות את פני הקדוש ברוך הוא והאבות.
כיצד המהירות באפיית המצה משמשת כמודל לעקיפת האגו?
מהו תפקידו של יעקב אבינו כ"קו האמצעי" בקבלת הנשמה?
איך לימוד תורת הקורבנות מגן עלינו מפני מלאכים מקטרגים?
כיצד המהירות באפיית המצה משמשת כמודל לעקיפת האגו?
המהירות הנדרשת באפיית המצה (בתוך 18 דקות לכל היותר) משמשת מודל מעשי לעיקרון הרוחני של עשיית מצווה מתוך אמונה בלבד, תוך נטרול השכל והמחשבות המעכבות הנובעות מן האגו.
המקורות מסבירים כי כאשר אדם פועל לאט, הדבר נובע מכך שהוא מערב את שכלו בתוך הציווי האלוהי. הכנסת המחשבה למעשה יוצרת התלבטויות ועיכובים, כגון מחשבות כמו "אולי אעשה זאת מחר?" או "אולי מישהו אחר יעשה זאת?". התלבטויות אלו הן ביטוי להתנגדות של האגו וה"רצון לקבל", אשר מנסים לעכב את עשיית המצווה.
לעומת זאת, מהירות מסמלת עשייה טהורה מתוך כוונת הלב ומסירות נפש, המדלגת על שלב החישובים. כאשר אדם מקיים את הציווי מיד ובמהירות, כמו אברהם אבינו ש"רץ" לעשות חסד או אהרון ש"מיהר" עם הקטורת, הוא מוכיח שהוא פועל מתוך התבטלות מוחלטת למצווה.
לכן, ההגבלה המחמירה על זמן הכנת המצה אינה רק דרישה הלכתית-טכנית אלא רמז רוחני עמוק: היא נועדה להזכיר לנו לא להכניס את השכל וההיגיון שלנו לתוך העניין הרוחני. המהירות מאלצת אותנו להשאיר את המחשבה המעכבת בחוץ ולפעול מתוך אמונה תמימה ולב שלם, וכך היא משמשת ככלי מעשי לעקיפת האגו.
עבודת הקורבן שבלב: מדריך מתודולוגי להמרת קרבנות בשר לעבודת הנפש
1. מבוא: מהות הקורבן כהתקרבות דרך "השתוות הצורה"
בעבודת השם הפנימית, מושג ה"קורבן" אינו טקס היסטורי שחלף מן העולם, אלא מהות אסטרטגית חיה. שמו של הקורבן מעיד על תכליתו: קירוב. על פי משנת בעל הסולם, קירוב רוחני אינו תנועה במרחב, אלא השגת "השתוות הצורה" – השתוות רצון האדם לרצון הבורא. בעידן שבו בית המקדש חרב, המזבח עבר אל הלב, והפסוק "ונשלמה פרים שפתינו" אינו רק פיצוי על העדר הקורבנות, אלא מתודולוגיה עמוקה לבירור הרצון.
עלינו להבין: ההבדל בין "הבנה טכנית" של סדר הקורבנות לבין "עבודת הלב" הוא ההבדל בין מידע לבין טרנספורמציה. לימוד התורה מחליף את הקורבנות הפיזיים רק כאשר הוא משמש כ"תבלין" לשינוי הטבע המולד שלנו. ללא כוונת הלב המבקשת להפוך את ה"רצון לקבל" ל"רצון להשפיע", הלימוד נותר חיצוני ואינו נחשב להקרבה.
שלושת התנאים להפיכת הלימוד לקורבן רוחני:
ביטול הרצון לקבל לעצמו: המוכנות להקריב את ההנאה האישית שבלימוד (ההבנה השכלית המספקת) לטובת נחת רוח לבורא.
כוונת הלב (השתוות הצורה): ריכוז המחשבה בחיבור למקור האור ולא בפרטים הטכניים כשלעצמם.
התקשרות לשכינה: הסרת המחיצות והחציצות המפרידות בינינו לבין המלכות, כדי שהאור העליון יוכל לשכון בכלי הקיבול של האדם.
עבודת בירור זו של הרצון היא תהליך יומיומי המגיע לשיאו בכל לילה, כאשר אנו נדרשים להפקיד את נשמתנו ולהכינה לעלייה אל השורש.
2. דינמיקת עליית הנשמה: סוד הקו האמצעי
הזוהר לפרשת וירא מגלה קשר פנימי עמוק בין עליית הנשמה בכל לילה (בשינה) לבין עלייתה הסופית ביום הפטירה. השינה היא "אחד משישים במיתה", ובו היא עוברת בירור אל מול כוחות הקדושה.
במסעה למעלה, פוגשת הנשמה את האבות (חג"ת). אברהם ויצחק, המייצגים את הימין והשמאל (חסד ודין), מקדימים לה שלום, אך כוחם אינו מספיק כדי לחבר את הנשמה לבורא. הכוח המכריע נמצא בידי יעקב – הקו האמצעי. הזוהר מדגיש כי יעקב נבחר לתפקיד זה בשל "צער גידול בנים". בעבודה הפנימית, צער זה מייצג את המאמץ הכביר למתק את הדינים ולצמצם את "אור החכמה" (גר) כדי שיוכל להתלבש ב"אור החסדים". רק דרך יעקב, הבן (הנשמה) יכול "לראות את אביו" (הבורא), שכן הקו האמצעי הוא הגורם היחיד המאפשר קשר בלתי אמצעי ללא שבירת הכלים.
טבלת השוואה: עליית הנשמה בשינה מול פטירה
פרמטר
עליית נשמה בלילה (שינה)
עליית נשמה ביום הפטירה
מהות המצב
התנתקות זמנית מהחושים (ביטול הרצון לקבל הנאה רגעית).
התנתקות סופית מהגוף הגשמי והכנת הכלי למצבו הנצחי.
תפקיד האבות (אברהם ויצחק)
פתיחת שערי החסד והגבורה לקראת הנשמה העולה.
עדות על בירורי ה"ימין" וה"שמאל" שביצע האדם בחייו.
תפקיד יעקב (הדיפרנציאטור)
מאפשר את "ראיית האב": חיבור הנשמה לשורשה בזכות כוח התורה והקו האמצעי.
המכריע את דין הנשמה למנוחה, כשהוא מושך חסדים הממתקים את אור החכמה.
נקודת הבחירה
תלויה באיכות "מסירת הנפש" והויתור על השליטה לפני השינה.
תלויה במידת השתוות הצורה שהשיג האדם לאורך כל ימיו.
סיכום: יעקב הוא "הבריח התיכון", המאפשר לנשמה לעבור מחשכת הלילה (הדינים) אל אור היום (הרחמים).
3. כוח התורה לביטול גזירות: סוד "הקיר" של חזקיהו
הקו האמצעי, המגולם בתורה, הוא הכוח היחיד שיכול למתק את הדינים הקשים הנובעים מרצון לקבל חכמה ללא חסדים. המשכת חכמה לתוך ה"רצון לקבל" היא שורש המיתה והגזירות.
סיפורו של חזקיהו המלך הוא המופת ליכולת התורה לשנות את הטבע. למרות שנגזרה עליו גזירת מיתה מוחלטת, פנה חזקיהו "אל הקיר". הקיר הוא השכינה הקדושה, והתורה היא ה"תבלין" שאפשר לחזקיהו להסיר כל "חציצה" בינו לבינה. על ידי לימוד תורה מתוך דבקות, הוא זכה לתשובה שלמה – שהיא ביטול מוחלט של הרצון לקבל לעצמו – וכך זכה להוספת 15 שנים לחייו. התורה אינה מוסיפה ידע, היא בונה אדם חדש שמעליו לא חלה הגזירה הישנה.
תרשים זרימה: בירור ותיקון לביטול גזירות
לימוד תורה כ"חוק": קבלת התורה ככלי לשינוי הטבע (מעל השכל).
ביטול הרצון לקבל: הגעה לתשובה שלמה (הפיכת הכלי להשפעה).
הסרת החציצה מול השכינה: הגעה למצב של דבקות מלאה ללא אינטרס אישי.
ביטול גזירת המיתה: התחברות לאור החיים (השגת 15 שנות חזקיהו – חכמה בתוך חסדים).
4. מתודולוגיית ה"זריזות": מלחמה בשכל המפריד
כדי להגיע למצב של העדר חציצה, עלינו לאמץ את מידת ה"זריזות". ברוחניות, הריצה (כמו אצל אברהם ואהרון) אינה מהירות פיזית, אלא דילוג מעל השכל האנושי. השכל הוא המקום שבו הסיטרא אחרא נאחזת; הוא זה שמעלה שאלות של "אולי מחר" או "האם זה כדאי לי?".
השהיה בעשייה רוחנית מעידה על אחיזת הרצון לקבל. הזריזות היא הכלי המבטל את ה"מחשבה העצמית" ומאפשר לאדם לפעול ב"אמונה למעלה מן הדעת".
הנחיות מעשיות לעובד השם לתרגול "זריזות" רוחנית:
פעולה ללא השהיה: ברגע שמתעורר רצון להשפיע, בצע אותו מיד לפני שהשכל יספיק לבנות "מחיצה" של ספקות.
זיהוי ה"חציצה": הבן שכל חישוב של רווח אישי הוא חציצה בינך לבין האור.
עבודה מעל הדעת: אמץ את המהירות כביטוי למסירות נפש – ויתור על הצורך "להבין" כתנאי לעשייה.
ריצה כבירור: השתמש במהירות כדי "לברוח" מהאחיזה של הסטרא אחרא המנסה לעכב את התיקון.
5. הקטורת והפרה האדומה: טהרה מה"אני"
הקטורת והפרה האדומה הן הכלים העוצמתיים ביותר לביטול כוח המוות. אפר הפרה האדומה משיב את האדם לבחינת "עפר" – ביטול מוחלט של הישות והגאווה. הטהרה מטומאת מת היא למעשה טהרה מהרצון לקבל לעצמו, המנתק אותנו ממקור החיים.
עבודת הלילה, ובמרכזה "קריאת שמע שעל המיטה", היא הקורבן המודרני המאפשר לנו למסור את נפשנו מדי יום ולזכך את הלב.
שלבי "עבודת הלילה" כקורבן יומיומי:
קבלת עול מלכות שמיים: הכרזה בלב שלם שהבורא הוא המנהיג היחיד, בין לחיים ובין למוות (התעלות מעל פחד האובדן).
מסירת הנפש (הפקדה): נכונות להפקיד את הנשמה בידי הקדוש ברוך הוא, תוך ויתור על כל שליטה אנוכית. זהו רגע של מיתה רוחנית של ה"אני".
ביטול החציצה החברתית: מחילה וסליחה גמורה לכל אדם. כעס הוא ביטוי קיצוני לרצון לקבל; הסליחה משחררת את האדם מהאחיזה בעצמו ומכשירה אותו לעלייה.
6. סיכום: הפיכת החיים למזבח רוחני
האחריות המוטלת עלינו היא להפוך את בית המדרש וסדר היום שלנו למקום המקדש הפנימי. עלינו לזכור: הלימוד בתורה ובסדר הקורבנות אינו אינפורמטיבי אלא טרנספורמטיבי. הוא נועד לבנות מחדש את הטבע שלנו – מרצון לקבל מבודד לכלי השפעה המחובר לאינסוף.
העיקרון העליון הוא פשוט אך תובעני: כל פעולה, תפילה או לימוד שנעשים בזריזות ומעל השכל, הופכים ל"ריח ניחוח" – קורבן המעלה את האדם למדרגת דבקות. כאשר אדם פועל במסירות נפש, מלאכי הדין הופכים למליצי יושר, והגזירות מתבטלות בכוח האור.
יהי רצון שנזכה להיות מאותם "דורשי הרשומות", המבטלים גזירות מעל עם ישראל בכוח התורה והמסירות, ומעלים את עבודת הלב כקורבן תמיד לפני אדון הכל.
ליית הנשמה: בין שינת הלילה לפטירת האדם – סקירה לימודית
1. פתח דבר: מהות עליית הנשמה
מושג "עליית הנשמה" אינו שמור רק ליחידי סגולה או לרגעים נשגבים; זוהי תנועה רוחנית תמידית המהווה חלק בלתי נפרד ממחזוריות חייו של כל יהודי. הנשמה, שמוצאה ממקור עליון, שואפת בכל עת לשוב לשורשה, להתנקות ממשקעי העולם הזה ולהתמלא באור רוחני חדש. בשיעור זה נתבונן בשתי הבחינות המרכזיות של תנועה זו: העלייה המתרחשת בכל לילה בזמן שהגוף שרוי בשינה, והעלייה הסופית המתרחשת ביום פטירתו של האדם מן העולם.
השאלה המרכזית: מהו ההבדל המהותי בין עליית הנשמה הלילית, המשמשת כמעין "טעימה" של התנתקות מהחומר, לבין פרידתה המוחלטת של הנשמה מהגוף בסוף ימיו של האדם?
לאחר שהגדרנו את שני המצבים הכלליים, נצלול לעומקה של עליית הנשמה המתרחשת בכל לילה ולילה.
2. עליית הנשמה בלילה: סוד השינה וההתקשרות לאבות
בכל לילה, כאשר האדם מפקיד את רוחו, הנשמה עולה למעלה ומבקשת להתייצב בפני השכינה. הזוהר הקדוש בפרשת וירא מגלה לנו כי תהליך זה מלווה על ידי שלושת האבות, המייצגים את שלוש המידות (חג"ת):
אברהם ויצחק (ימין ושמאל): הם הראשונים לקבל את פני הנשמה. אולם, הזוהר מציין דיאלוג עמוק: האבות אומרים לקב"ה ש"אין זה ראוי שהאב ילך אל הבן", אלא על הבן (הנשמה) לדרוש ולחזות בפני אביו. לכן, הם אינם יכולים להשלים את החיבור לבדם.
יעקב (הקו האמצעי): הקב"ה קורא דווקא ליעקב ואומר לו: "אתה שהיה לך צער גידול בנים, לך קבל פניו של פלוני". יעקב מייצג את "הקו האמצעי" – הכוח המאזן והמחבר.
הגישור בין העולמות: בזכות תכונת הקו האמצעי של יעקב, נוצר הגשר המאפשר לנשמה לעלות בבטחה ולחזור לגוף בתום השינה. ללא התערבות יעקב, הנשמה לא הייתה יכולה להשלים את התקשרותה וחזרתה.
ביאור מושג ה"ביטול": יעקב אבינו מסמל את "ביטול הג"ר" (ג' ראשונות). בשפה פדגוגית, פירוש הדבר הוא השתקת ה"ראש" והשכל האנוכי – אותו רצון אינטלקטואלי להבין וליהנות מהאור עבור עצמי. בזמן השינה, כשהאדם אינו רואה, שומע או טועם, הוא מצוי במצב של ביטול הרצון לקבל חוכמה לעצמו. זהו "צער גידול בנים" הרוחני – הצמצום המאפשר לנשמה להשתחרר מכבלי הגוף ולעלות.
מתוך הבנת המנגנון הרוחני הפועל בכל לילה, נוכל להבין כיצד הכנת הנפש בטרם שינה מגנה על האדם.
3. הכלי לעלייה: קריאת שמע על המיטה ומסירות נפש
כדי שהנשמה תעלה למקום הראוי לה ותהיה מוגנת מפני כוחות חיצוניים המכונים "רוחות רעות", נדרשת מהאדם עבודה פנימית של זיכוך בטרם שינה:
הפעולה (מה עושים)
התוצאה הרוחנית (מה פועלים)
קבלת מלכות שמיים בלב שלם
האדם מתחבר למלכות העליונה וניצול מכל חלאים רעים ומרוחות שאינן שולטות עליו.
מסירות נפש (ביטול הרצון לקבל)
הסרת כל "חציצה" בין האדם לבורא. התפילה עולה ישירות אל השכינה ללא הפרעה.
החזרת הנפש לידי הבורא כ"עפר"
בדומה לסוד "פרה אדומה", האדם מחזיר את רצונותיו לשורשם (לעפר). ה"אפר" מסמל ביטול גמור, המטהר את האדם מאחיזת המוות.
עבודה זו, הכוללת סליחה ומחילה לכל אדם, מזככת את הרצון ומאפשרת לנשמה לעלות למדרגתה הראויה לפי מעשי האדם באותו היום.
אולם, כאשר מדובר בפרידה הסופית מהעולם, התורה מורה לנו נתיב נוסף המקביל לעבודת הקורבנות.
4. עליית הנשמה ביום הפטירה: סוד הקורבנות והתורה
בניגוד לעליית הלילה, הפרשה ב"מדרש הנעלם" מתפרשת ביום הפטירה דרך עולם הקורבנות. כאשר אדם נפרד מהעולם, האבות (הכוחות הרוחניים) "ניצבים עליו" כדי לעיין בדינו ובמעשיו:
"יוקח נא מעט מים": רמז לטהרת הנשמה במים העליונים.
"שלוש סאים קמח": רמז למנחות המכפרות על חטאי האדם.
"ואל הבקר רץ אברהם": רמז להקרבת קורבנות לכפרה על הנפש.
התורה כתחליף לקורבנות בגלות: משה רבנו שאל את הקב"ה: כיצד יתכפרו עוונותיהם של ישראל בזמן הגלות, כשאין בית מקדש ומזבח? הקב"ה השיב כי העיסוק בתורה הוא התחליף. אך אין מדובר בלימוד תיאורטי בלבד, אלא בדיבור בפה ולימוד בלב של סדר הקורבנות בבתי כנסיות.
הלימוד והדיבור על הקורבנות מתוך כוונה פנימית נחשבים כאילו הקריב אדם קורבן ממש. התנאי הוא שהלימוד לא יהיה "שכל חיצוני", אלא מתוך אמונה פשוטה ומסירות נפש – הקרבת ה"אני" והרצון העצמי למען הבורא.
כדי לראות את התמונה המלאה, נעמיד זה מול זה את שני מצבי הנשמה הללו.
5. סקירה השוואתית: שינה מול פטירה
ממד ההשוואה
עליית הנשמה בלילה (שינה)
עליית הנשמה בפטירה
זמן ההתרחשות
מחזוריות יומיומית ("אחד משישים במיטה").
אירוע חד-פעמי ונצחי בסוף ימיו של אדם.
הכוח הפועל
יעקב (הקו האמצעי) המגשר בין הבן לאביו.
כוח הקורבנות ולימוד התורה בלב שלם.
מהות הפעולה
קריאת שמע, מסירות נפש זמנית וביטול הג"ר.
חשבון נפש סופי מול שלושת האבות הניצבים בדין.
התוצאה
התחדשות כוחות, הגנה מחלאים וטהרה יומית.
כפרת עוונות מוחלטת וזכייה לחזות בפני השכינה.
מעל שני המצבים הללו עומד עקרון אחד המאחד את העבודה הרוחנית של האדם.
6. תובנה ללומד: סוד ה"מהירות" ושינוי הטבע
מושג המפתח העולה מהכתובים הוא המהירות: "אברהם רץ", "אהרון ממהר". מהירות זו אינה פזיזות, אלא ביטוי לאמונה מעל השכל.
עקיפת האגו: המהירות נועדה למנוע מה"שכל המחשב" (האגו האנוכי) להתערב. כשאדם פועל לאט, השכל מתחיל לשאול: "מה יצא לי מזה?". המהירות, כמו ב"מצת מצווה" הנעשית ב-18 דקות, היא הדרך להגיע למסירות נפש ללא עיכוב של הרצון לקבל.
"הקיר" הוא השכינה: בסיפור חזקיהו המלך, נאמר שפנה אל ה"קיר". הזוהר מלמד שהקיר הוא השכינה. בזכות התורה והתפילה, חזקיהו הסיר כל חציצה (קיר) בינו לבין השכינה, ועל ידי כך ביטל גזירת מיתה וזכה לשינוי הטבע ממש.
התורה כתבלין: התורה נקראת "תבלין" כי היא הכוח היחיד שיכול לשנות את טבע האדם מרצון לקבל (יצר הרע) לרצון להשפיע.
זריזות במצוות: השתדל לפעול במהירות לפני שהשכל האנוכי ימצא סיבות לעכב אותך. המהירות היא השער לאמונה מעל השכל.
לימוד בלב: כשאתה לומד תורה או קורא בסדר הקורבנות, כוון את ליבך למסירות נפש. המילים צריכות להיות קרבן של הרצון העצמי שלך.
הכנה לשינה כאימון: ראה בקריאת שמע שעל המיטה הזדמנות יומיומית ל"ביטול הג"ר" – השתקת השכל האנוכי כדי להתחבר לשורש הנשמה.
7. חתימה
עליית הנשמה, בין אם היא זמנית בלילה ובין אם היא קבועה ביום הפטירה, תלויה במידת הזיכוך של לב האדם ובנכונותו להסיר את החציצות שבינו לבין הבורא. כאשר אנו משתמשים בתורה כ"תבלין" לשינוי הטבע שלנו ופונים אל "הקיר" – היא השכינה הקדושה – במסירות נפש ובזריזות, אנו זוכים שנשמתנו תעלה למקומה הראוי בשלום, ותאור באור החיים של האבות הקדושים.
יית הנשמה: בין שינת הלילה לפטירת האדם – סקירה לימודית
1. פתח דבר: מהות עליית הנשמה
מושג "עליית הנשמה" אינו שמור רק ליחידי סגולה או לרגעים נשגבים; זוהי תנועה רוחנית תמידית המהווה חלק בלתי נפרד ממחזוריות חייו של כל יהודי. הנשמה, שמוצאה ממקור עליון, שואפת בכל עת לשוב לשורשה, להתנקות ממשקעי העולם הזה ולהתמלא באור רוחני חדש. בשיעור זה נתבונן בשתי הבחינות המרכזיות של תנועה זו: העלייה המתרחשת בכל לילה בזמן שהגוף שרוי בשינה, והעלייה הסופית המתרחשת ביום פטירתו של האדם מן העולם.
השאלה המרכזית: מהו ההבדל המהותי בין עליית הנשמה הלילית, המשמשת כמעין "טעימה" של התנתקות מהחומר, לבין פרידתה המוחלטת של הנשמה מהגוף בסוף ימיו של האדם?
לאחר שהגדרנו את שני המצבים הכלליים, נצלול לעומקה של עליית הנשמה המתרחשת בכל לילה ולילה.
2. עליית הנשמה בלילה: סוד השינה וההתקשרות לאבות
בכל לילה, כאשר האדם מפקיד את רוחו, הנשמה עולה למעלה ומבקשת להתייצב בפני השכינה. הזוהר הקדוש בפרשת וירא מגלה לנו כי תהליך זה מלווה על ידי שלושת האבות, המייצגים את שלוש המידות (חג"ת):
אברהם ויצחק (ימין ושמאל): הם הראשונים לקבל את פני הנשמה. אולם, הזוהר מציין דיאלוג עמוק: האבות אומרים לקב"ה ש"אין זה ראוי שהאב ילך אל הבן", אלא על הבן (הנשמה) לדרוש ולחזות בפני אביו. לכן, הם אינם יכולים להשלים את החיבור לבדם.
יעקב (הקו האמצעי): הקב"ה קורא דווקא ליעקב ואומר לו: "אתה שהיה לך צער גידול בנים, לך קבל פניו של פלוני". יעקב מייצג את "הקו האמצעי" – הכוח המאזן והמחבר.
הגישור בין העולמות: בזכות תכונת הקו האמצעי של יעקב, נוצר הגשר המאפשר לנשמה לעלות בבטחה ולחזור לגוף בתום השינה. ללא התערבות יעקב, הנשמה לא הייתה יכולה להשלים את התקשרותה וחזרתה.
ביאור מושג ה"ביטול": יעקב אבינו מסמל את "ביטול הג"ר" (ג' ראשונות). בשפה פדגוגית, פירוש הדבר הוא השתקת ה"ראש" והשכל האנוכי – אותו רצון אינטלקטואלי להבין וליהנות מהאור עבור עצמי. בזמן השינה, כשהאדם אינו רואה, שומע או טועם, הוא מצוי במצב של ביטול הרצון לקבל חוכמה לעצמו. זהו "צער גידול בנים" הרוחני – הצמצום המאפשר לנשמה להשתחרר מכבלי הגוף ולעלות.
מתוך הבנת המנגנון הרוחני הפועל בכל לילה, נוכל להבין כיצד הכנת הנפש בטרם שינה מגנה על האדם.
3. הכלי לעלייה: קריאת שמע על המיטה ומסירות נפש
כדי שהנשמה תעלה למקום הראוי לה ותהיה מוגנת מפני כוחות חיצוניים המכונים "רוחות רעות", נדרשת מהאדם עבודה פנימית של זיכוך בטרם שינה:
הפעולה (מה עושים)
התוצאה הרוחנית (מה פועלים)
קבלת מלכות שמיים בלב שלם
האדם מתחבר למלכות העליונה וניצול מכל חלאים רעים ומרוחות שאינן שולטות עליו.
מסירות נפש (ביטול הרצון לקבל)
הסרת כל "חציצה" בין האדם לבורא. התפילה עולה ישירות אל השכינה ללא הפרעה.
החזרת הנפש לידי הבורא כ"עפר"
בדומה לסוד "פרה אדומה", האדם מחזיר את רצונותיו לשורשם (לעפר). ה"אפר" מסמל ביטול גמור, המטהר את האדם מאחיזת המוות.
עבודה זו, הכוללת סליחה ומחילה לכל אדם, מזככת את הרצון ומאפשרת לנשמה לעלות למדרגתה הראויה לפי מעשי האדם באותו היום.
אולם, כאשר מדובר בפרידה הסופית מהעולם, התורה מורה לנו נתיב נוסף המקביל לעבודת הקורבנות.
4. עליית הנשמה ביום הפטירה: סוד הקורבנות והתורה
בניגוד לעליית הלילה, הפרשה ב"מדרש הנעלם" מתפרשת ביום הפטירה דרך עולם הקורבנות. כאשר אדם נפרד מהעולם, האבות (הכוחות הרוחניים) "ניצבים עליו" כדי לעיין בדינו ובמעשיו:
"יוקח נא מעט מים": רמז לטהרת הנשמה במים העליונים.
"שלוש סאים קמח": רמז למנחות המכפרות על חטאי האדם.
"ואל הבקר רץ אברהם": רמז להקרבת קורבנות לכפרה על הנפש.
התורה כתחליף לקורבנות בגלות: משה רבנו שאל את הקב"ה: כיצד יתכפרו עוונותיהם של ישראל בזמן הגלות, כשאין בית מקדש ומזבח? הקב"ה השיב כי העיסוק בתורה הוא התחליף. אך אין מדובר בלימוד תיאורטי בלבד, אלא בדיבור בפה ולימוד בלב של סדר הקורבנות בבתי כנסיות.
הלימוד והדיבור על הקורבנות מתוך כוונה פנימית נחשבים כאילו הקריב אדם קורבן ממש. התנאי הוא שהלימוד לא יהיה "שכל חיצוני", אלא מתוך אמונה פשוטה ומסירות נפש – הקרבת ה"אני" והרצון העצמי למען הבורא.
כדי לראות את התמונה המלאה, נעמיד זה מול זה את שני מצבי הנשמה הללו.
5. סקירה השוואתית: שינה מול פטירה
ממד ההשוואה
עליית הנשמה בלילה (שינה)
עליית הנשמה בפטירה
זמן ההתרחשות
מחזוריות יומיומית ("אחד משישים במיטה").
אירוע חד-פעמי ונצחי בסוף ימיו של אדם.
הכוח הפועל
יעקב (הקו האמצעי) המגשר בין הבן לאביו.
כוח הקורבנות ולימוד התורה בלב שלם.
מהות הפעולה
קריאת שמע, מסירות נפש זמנית וביטול הג"ר.
חשבון נפש סופי מול שלושת האבות הניצבים בדין.
התוצאה
התחדשות כוחות, הגנה מחלאים וטהרה יומית.
כפרת עוונות מוחלטת וזכייה לחזות בפני השכינה.
מעל שני המצבים הללו עומד עקרון אחד המאחד את העבודה הרוחנית של האדם.
6. תובנה ללומד: סוד ה"מהירות" ושינוי הטבע
מושג המפתח העולה מהכתובים הוא המהירות: "אברהם רץ", "אהרון ממהר". מהירות זו אינה פזיזות, אלא ביטוי לאמונה מעל השכל.
עקיפת האגו: המהירות נועדה למנוע מה"שכל המחשב" (האגו האנוכי) להתערב. כשאדם פועל לאט, השכל מתחיל לשאול: "מה יצא לי מזה?". המהירות, כמו ב"מצת מצווה" הנעשית ב-18 דקות, היא הדרך להגיע למסירות נפש ללא עיכוב של הרצון לקבל.
"הקיר" הוא השכינה: בסיפור חזקיהו המלך, נאמר שפנה אל ה"קיר". הזוהר מלמד שהקיר הוא השכינה. בזכות התורה והתפילה, חזקיהו הסיר כל חציצה (קיר) בינו לבין השכינה, ועל ידי כך ביטל גזירת מיתה וזכה לשינוי הטבע ממש.
התורה כתבלין: התורה נקראת "תבלין" כי היא הכוח היחיד שיכול לשנות את טבע האדם מרצון לקבל (יצר הרע) לרצון להשפיע.
זריזות במצוות: השתדל לפעול במהירות לפני שהשכל האנוכי ימצא סיבות לעכב אותך. המהירות היא השער לאמונה מעל השכל.
לימוד בלב: כשאתה לומד תורה או קורא בסדר הקורבנות, כוון את ליבך למסירות נפש. המילים צריכות להיות קרבן של הרצון העצמי שלך.
הכנה לשינה כאימון: ראה בקריאת שמע שעל המיטה הזדמנות יומיומית ל"ביטול הג"ר" – השתקת השכל האנוכי כדי להתחבר לשורש הנשמה.
7. חתימה
עליית הנשמה, בין אם היא זמנית בלילה ובין אם היא קבועה ביום הפטירה, תלויה במידת הזיכוך של לב האדם ובנכונותו להסיר את החציצות שבינו לבין הבורא. כאשר אנו משתמשים בתורה כ"תבלין" לשינוי הטבע שלנו ופונים אל "הקיר" – היא השכינה הקדושה – במסירות נפש ובזריזות, אנו זוכים שנשמתנו תעלה למקומה הראוי בשלום, ותאור באור החיים של האבות הקדושים.
השאר תגובה
אתה חייב להיות מחובר כדי לפרסם תגובה